יום רביעי, 1 באפריל 2009
יום שני, 30 במרץ 2009
יש לך זיכרונות מוורשה?
יש לי זיכרון ראשון שאני בעגלת תינוקות, לבושה בפרווה לבנה באיזה פארק עם אבא שלי ובחוץ יורד שלג.
חזרת לפולין אחרי המלחמה?
לא.
למה?
אין לי כל כך מה לחפש שם.
את זוכרת את הבית או הרחוב?
לא.
באיזה גיל עלית לארץ?
בגיל 5 או 6, באוניית מעפילים של ילדים. השוקולד הראשון שאכלתי זה מאמריקאי.
תמיד דיברת בחופשיות על המלחמה?
לא, לא דברתי המון שנים התחלתי לדבר רק לפני 10 שנים בערך.
למה?
הייתי ילדה קטנה ושונה בקיבוץ. הסתכלתי על ילדים אחרים מסביבי והייתי שונה. עד אז כל הילדים שהכרתי היו באותו מצב כמוני בלי הורים. בקיבוץ הסתכלתי מסביבי ולכולם היו אבא ואמא ודודים. נוסף לכך, לכולם היה שיער שחור ונמשים ואני הייתי בלונדינית ולבנה ושונה. ובתור ילדה חשבתי שאולי אני עשיתי משהו מאוד מאוד רע שזה מגיע לי.ולא יכולתי לחשוב על זה בהיגיון. ודבר שני רציתי להיות כמו הילדים האחרים. כשרק הגעתי לקיבוץ הייתי מלאה בכינים וכל מני דברים אחרים. ושיכנו אותי בחדר עם עוד שלושה ילדים וכל לילה הייתי צריכה לעשות טיפול נגד כינים, שזה היה טיפול מאוד אלים, היו שמים נפט והיו קושרים את הראש לכל הלילה. וככה לילה אחרי לילה היו עושים לי את הטיפול הזה שמסביבי יש ילדים אחרים שצוחקים בבית ילדים ולא רציתי לדבר. יותר מאוחר הגיעו עוד ארבעה ילדים ניצולי שואה מלבדי ואף אחד מהם לא דיבר אף פעם.אבל גם להם נשארה איזה שהיא משפחה הם לא באו לבד, אני הייתי היחידה שהייתה לגמרי לבד. במשך שנים היו באים אנשים לקיבוץ ומחפשים קרובים ורק לי לא היה אף אחד.
ישר שיכנו אותך בקיבוץ עם עלייתך לארץ?
ישר עליתי לקיבוץ, בתחילה לעתלית. ואז הייתה אישה מעליית הנוער שידעה שיש משפחה במעלה החמישה שרוצה לאמץ אותי. גרתי עם האישה מעליית נוער לשבוע בקיבוץ קריית ענבים ואחר כך עברתי לבית המאמץ במעלה החמישה. אימצה אותי אישה בשם בדנה.
לפני כמה שנים מצא אותי דוד שגר באמריקה
רק הדוד מצא אותך?
כן זה מה שנשאר ממשפחתי, הוא מת בשנת 1953 אני לא הכרתי אותו ולא ראיתי אותו. רק התכתבנו והוא שלח תמונות.
מהן הזיכרונות שיש לך מהמלחמה?
אני לא כל כך זוכרת. יש לי תמונות, אין לי סדר בזיכרונות.
אני זוכרת תמונות בתוך המחנה, אני זוכרת את הרכבת שהגענו למחנה, אני זוכרת בעיקר את ההרגשה של צפיפות איומה, בלתי נסבלת. אני הייתי עם אמא שלי. אני לא זוכרת את הפנים שלה, אני יודעת איך היא ניראת כי יש לי תמונות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאוקראיני הרים אותי על הידיים זה היה עם פרוץ המלחמה בבית שלנו. אני כל הזמן אומרת 'כנראה' כי אני לא יודעת בביטחון אני רק זוכרת תמונות. אני זוכרת תמונה של רחוב ונשמעו צעקות. אני יודעת שהיה לי כלב גדול כמו לאסי כזה. ואני שומעת צעקות ואחר כך חבטות על הדלת. והדלת נפתחת ואני רואה חיילים גדולים והם היו אוקראינים, האוקראינים היו יותר אכזריים מהגרמנים. והם פרצו לבית שלנו ואוקראיני גדול אחד הרים אותי על הידיים שלו. והיה לו סירחון של יין מהפה ופנים אדומות כאלה. והוא היה גדול . והוא החזיק אותי על הידיים ואני זוכרת את אמא שלי צועקת והכול נראה לי כמהומה מאוד גדולה והוא הניח אותי על הרצפה. ואני ראיתי את הכלב שלי שוכב על הרצפה ואני זחלתי אליו נגעתי בו והיה לו משהו דביק כזה אדום , דם. והוא מת. כל מני דברים שהם בגדר שמיעה נחרטו לי בתוך הזיכרון. אני זוכרת ששמעתי שמישהו אומר שהכלב מת בדיוק כמו הדוד. היה לו כנראה כדור במצח. ואני זוכרת את עצמי שוכבת על הכלב הזה.
אנחנו עברנו לגטו באיזה שלב .
גטו ורשה
גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה, ומנה בשיאו כ-450,000 נפש. מרד גטו ורשה היה הגדול מבין מרידות היהודים בזמן השואה.
הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (בצאת יום הכיפורים), ונתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט ( היודנראטים היו מוסדות שלטון יהודיים שהיו ממונים על תיווך בין השלטון הנאצי והקהילה היהודית, ואשר קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה והיוו משטרה יהודית בגטאות) בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.
החיים בגטו
בתחילה יכלו היהודים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בוורשה ה"ארית" נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אריות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט) שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות של "שירות הסדר היהודי".
החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7-13 לערך) - אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.
הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 220 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים, שנחשבו עדיין יהודים לפי חוקי הגזע. בהם היו גם יהודים מגרמניה, אשר על אדמתה לא הקימו הנאצים גטאות.
עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ומסעדות. למרות שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה
עם התחלת האקציות בגטו וחיסולו פרץ מרד בגטו שפעל על ידי המחתרת היהודית בגטו ובראשו עמד מרדכי אנילביץ. לבסוף אחרי כמה ימים של לחימה הגטו חוסל ב16 במאי 1943.
גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה, ומנה בשיאו כ-450,000 נפש. מרד גטו ורשה היה הגדול מבין מרידות היהודים בזמן השואה.
הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (בצאת יום הכיפורים), ונתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט ( היודנראטים היו מוסדות שלטון יהודיים שהיו ממונים על תיווך בין השלטון הנאצי והקהילה היהודית, ואשר קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה והיוו משטרה יהודית בגטאות) בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.
החיים בגטו
בתחילה יכלו היהודים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בוורשה ה"ארית" נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אריות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט) שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות של "שירות הסדר היהודי".
החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7-13 לערך) - אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.
הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 220 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים, שנחשבו עדיין יהודים לפי חוקי הגזע. בהם היו גם יהודים מגרמניה, אשר על אדמתה לא הקימו הנאצים גטאות.
עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ומסעדות. למרות שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה
עם התחלת האקציות בגטו וחיסולו פרץ מרד בגטו שפעל על ידי המחתרת היהודית בגטו ובראשו עמד מרדכי אנילביץ. לבסוף אחרי כמה ימים של לחימה הגטו חוסל ב16 במאי 1943.
יש לי תמונה שאני, אמא ואבא שלי נמצאים בחדר וצועקים אחד על השני כנראה זה היה בגטו. אחרי הגטו עברנו לחברים של ההורים שלי שגרו בצד הארי. והתמונה הבאה שיש לי בראש היא בצד הארי מחוץ לגטו, אמא שלי ואני נמצאות שם בלי אבא שלי וכל פעם יש דפיקות בדלת והגרמנים נכנסים. ואמא שלי נכנסת לארון שם. ואני זוכרת אותה יום אחד מסתובבת ופוכרת את אצבעותיה {כוססת ציפורנים} היא מסתובבת ומסתובבת ואני לא מבינה למה היא כל כך נסערת. בסופו של דבר תפסו את אמא שלי והיא נשלחה למחנה עבודה. ואני נשארתי עם המשפחה הזו. אין לי כזה זיכרון גדול מי היו האנשים בבית. אחר כך היה נוצר סידור של החלפת יהודים עם הטמפלרים שהיו בארץ.
הטמפלרים
טמפלרים הם חברי חבורת המקדש תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים בארץ הקודש, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הצטרפו אליהם חברים מבין בני הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל, שהחלו לעסוק בפעילות פוליטית נאצית. כן הצטרפו חלק מבני המושבות לצבא הגרמני בשנת 1939. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי נתינות ארץ-ישראלית ששהו במחנות ריכוז באירופה. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רבי הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול "האפוטרופוס על נכסי האויב".
הטמפלרים היו מאוד נאצים והתפתו לדעות הנאציות והגרמנים ניסו להחליף אותם ביהודים. ולכן היו סידורים ועסקאות של העברת יהודים תמורת גרמנים שהיו בארץ.
אנחנו הצלחנו להשתלב באחת מהעסקאות האלו. ויום אחד אמא שלי לקחה אותי והלכנו למקום עם הרבה אנשים, כנראה זה היה מהמלון שבו אספו את האנשים שהיו להם את הסרטיפיקטים לפלסטיין. רק שאנחנו הגענו לברגן בלזן במקום לפלסטיין. היה ניתן להשתלב באותן העסקות על ידי אשרות כניסה – סרטיפיקטים לפלסטיין. את כל האנשים בעלי הסרטיפיקטים הגרמנים אספו במלון צפונית לוורשה שקראו לו מלון "הוטל פולסקי" ברחוב דלוגה 29.
טמפלרים הם חברי חבורת המקדש תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים בארץ הקודש, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הצטרפו אליהם חברים מבין בני הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל, שהחלו לעסוק בפעילות פוליטית נאצית. כן הצטרפו חלק מבני המושבות לצבא הגרמני בשנת 1939. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי נתינות ארץ-ישראלית ששהו במחנות ריכוז באירופה. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רבי הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול "האפוטרופוס על נכסי האויב".
הטמפלרים היו מאוד נאצים והתפתו לדעות הנאציות והגרמנים ניסו להחליף אותם ביהודים. ולכן היו סידורים ועסקאות של העברת יהודים תמורת גרמנים שהיו בארץ.
אנחנו הצלחנו להשתלב באחת מהעסקאות האלו. ויום אחד אמא שלי לקחה אותי והלכנו למקום עם הרבה אנשים, כנראה זה היה מהמלון שבו אספו את האנשים שהיו להם את הסרטיפיקטים לפלסטיין. רק שאנחנו הגענו לברגן בלזן במקום לפלסטיין. היה ניתן להשתלב באותן העסקות על ידי אשרות כניסה – סרטיפיקטים לפלסטיין. את כל האנשים בעלי הסרטיפיקטים הגרמנים אספו במלון צפונית לוורשה שקראו לו מלון "הוטל פולסקי" ברחוב דלוגה 29.
הוטל פולסקי
סיפורו של מלון "הוטל פולסקי" שנמצא ברחוב דלוגה 29 הוא סיפור עצוב מאד.
בשנת 1943 הכריז הגסטאפו ברחבי גטו ורשה שב"הוטל פולסקי" מחלקים אשרות כניסה לפלסטינה. היהודים שהיו אז מאד חלשים ונאחזו בכל שביב של תקווה שלמו המון כסף כדי לקנות את האשרות.
בהמשך הפיץ הגסטאפו שב"הוטל פולסקי" מחלקים לחם עם ריבה, בכל מסכת השקרים הזאת הצליח הגסטאפו להוציא את כל היהודים שעוד הסתתרו בגטו מכל המרתפים והמסתורים והעלה אותם לטרנספורטים שלא הגיעו לפלסטינה, הטרנספורטים הגיעו לאושוויץ. או במקרה של לילי לברגן בלזן.
אנחנו הינו אמורים להגיע למלון זה כדי שיחליפו אותנו בגרמנים שהיו בארץ. אמא שלי שילמה למישהו שהיה לו סרטיפיקט (שעליו כתוב אמא ובת) בתכשיטים או בכסף כי כנראה שהיינו משפחה עשירה והוא רשם אותנו על התעודות שלו. הוא היה יהודית אבל במקום להגיע לפלשטיין הגענו לברגן בלזן יחד עם האיש הזה. אותו אדם היה נוכל גדול. הוא היה האיש היחידי שהיהודים רצו להוציא אותו להורג.
בשנת 1943 הכריז הגסטאפו ברחבי גטו ורשה שב"הוטל פולסקי" מחלקים אשרות כניסה לפלסטינה. היהודים שהיו אז מאד חלשים ונאחזו בכל שביב של תקווה שלמו המון כסף כדי לקנות את האשרות.
בהמשך הפיץ הגסטאפו שב"הוטל פולסקי" מחלקים לחם עם ריבה, בכל מסכת השקרים הזאת הצליח הגסטאפו להוציא את כל היהודים שעוד הסתתרו בגטו מכל המרתפים והמסתורים והעלה אותם לטרנספורטים שלא הגיעו לפלסטינה, הטרנספורטים הגיעו לאושוויץ. או במקרה של לילי לברגן בלזן.
אנחנו הינו אמורים להגיע למלון זה כדי שיחליפו אותנו בגרמנים שהיו בארץ. אמא שלי שילמה למישהו שהיה לו סרטיפיקט (שעליו כתוב אמא ובת) בתכשיטים או בכסף כי כנראה שהיינו משפחה עשירה והוא רשם אותנו על התעודות שלו. הוא היה יהודית אבל במקום להגיע לפלשטיין הגענו לברגן בלזן יחד עם האיש הזה. אותו אדם היה נוכל גדול. הוא היה האיש היחידי שהיהודים רצו להוציא אותו להורג.
ברגן בלזן
ברגן-בלזן היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסכסוניה התחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.
ברגן-בלזן היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסכסוניה התחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.
מחנה ברגן בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה כתוצאה הוחזרו מפלסטינה כ-300 אזרחים גרמנים (בתוכם היו נשים יהודיות פולניות אחדות שלא הייתה להן נתינות פלסטינית ועל כן הוחזרו על ידי האנגלים). לצורך החלפות עתידיות הורה הימלר להכין רשימה של 1600 יהודים עם קרובים בפלסטינה. ב-13 בפברואר שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ הכריז על הסכמה עקרונית לתוכנית. בהוראות משרד החוץ הגרמני ב-2 במרץ 1943 נאמר כי יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשבתם של עצורים גרמנים בתמורה להחלפתם בנתיני מדינות אוייב מ"הגזע היהודי"... בקשת משרד החוץ הייתה שכ-30,000 יהודים ממדינות אויב שונות ישמרו זמינים להצעה 
תחילת פעולתו של ברגן בלזן
המשלוח הראשון הגיע לברגן בלזן באמצע יולי 1943 והוא כלל כ-2300-2500 יהודים מפולין, חלקם בעלי אישורים מאמריקה הלטינית. אישורים אלו הושגו על ידי מחזיקיהם בדרכים שונות והייתה בהם הבטחה לקבלת דרכון בהקדם. באוקטבר הודיעו הגרמנים כי 1700 יהודים מבעלי האישורים יעלו על רכבת בדרכם לברגאו שליד דרזדן, כאשר היעד האמיתי היה אושוויץ.
בברגן בלזן היו ביולי 1944 כ-4000 עובדים יהודים שעבדו בעבודות כפייה שונות במחנה ובסביבתו.
ברגן בלזן כמחנה ריכוז
המחנה נחשב המחנה כמחנה מעצר. בשונה ממחנות ריכוז אחרים כגון אושוויץ ו-בוכנוולד ברגן בלזן היה מרוחק מאזורי תעשייה ומרבית האסירים בו הובאו אליו משום שענו על הקריטריונים של הימלר.
בשל ריחוקו מאזורי התעשייה התייחסו אל המחנה כמחנה מעבר לזמן קצר, על כן, החל ממרץ 1944 נפתח אזור במחנה "מחנה הבראה" לקליטת חולים ותשושים ממחנות ריכוז אחרים. למרות קליטת אסירים רבים מתוכם חולים, לא התבצעו עבודות לתחזוקת התשתיות הסניטריות של המחנה, אך המחנה הורחב באמצעות הוספת אוהלים.
ב-7 באוגוסט 1944 הוקם מחנה הנשים בברגן בלזן. 12 אוהלים הוקמו לקליטת משלוחי הנשים. המשלוח הראשון הגיע ב-11 באוגוסט, ובימים שלאחריו אלפי נשים נוספות. המשלוחים כללו: נשים יהודיות מפולין ומהונגריה שהובאו ממחנות עבודה במזרח עקב התקדמותו המהירה של הצבא הרוסי. בשל מצב בריאותם הטוב יחסית של נשים אלו מרביתן נשארו במחנה רק זמן קצר, עבורן היה המחנה רק תחנת מעבר אל מחנות עבודה נוספים.
סבל האסירים בברגן-בלזן לקראת סוף המלחמה
כשנסגר מחנה בירקנאו הובלו עשרות אלפי יהודים ששרדו את הסלקציות בדרכים שונות אל עבר מחנות בתחומי הרייך. לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעלים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן בלזן.החל מינואר 1945 הידרדרו תנאי האסירים בברגן בלזן במהרה ועשרות אלפי אנשים מתו בו באיטיות. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן בלזן 18,168 אסירים.אסירים נשלחו לברגן בלזן כמעט עד לשחרורו ב-15 באפריל 1945 וכמות האסירים במחנה עלתה מחודש לחודש למרות שיעור התמותה העצום. בדצמבר 1944 היו במחנה 15,257 אסירים, ב-15 במרץ 1945 45,117 וביום השחרור נספרו בברגן בלזן כ-60,000 איש. רק אחוז קטן מהנספים בברגן בלזן נהרגו בירי. לגרמנים לא היה צורך להרוג אסירים שכן עשרות אלפים מתו מתשישות או מרעב. מגיפות התפשטו במהירות במחנה ומתחילת 1945 לא היו במחנה ברגן בלזן התקנים סניטריים כלל.בפברואר מנת המזון היומית של אסיר הייתה ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה “קפה”. בשבועות האחרונים לפני השחרור הופסקה אספקת המזון למחנה כליל.
בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, וכמובן שלא יכלו להתרחץ. בימים האחרונים לפני השחרור גם אספקת המים הדלה שהייתה במחנה הופסקה עקב ההפצצות. הגרמנים לא נקפו אצבע על מנת לחדש את אספקת המים למחנה הריכוז למרות שלמחנה הגרמני הסמוך חודשה אספקת המים.מדי יום, לפי דרישתו של קרמר, היו העצורים צריכים לעמוד שעות ארוכות בחוץ מבלי להתחשב בתנאי מזג האויר. הגרמנים השומרים הורשו לשבת בזמן זה משום שהם לא הורשו לעזוב והיה קשה להם לעמוד כל כך הרבה שעות.הצפיפות במחנה הייתה גדולה ובצריפים שהתאימו לכל היותר ל-1,500-2,000 אנשים שוכנו 15,000 אנשים. תנאי התברואה הבלתי אפשריים היוו כר פורה להתפשטות מהירה של מחלות. מחלת הטיפוס שהתפשטה במהירות בקרב האסירים הפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס, החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. אסירים מתנדבים נאלצו להלחם במחלות ובתנאים התברואתיים הבלתי אפשריים ללא קבלת שום סיוע, הודות להם נמנעה קטסטרופה גדולה יותר.בפברואר בעיית פינוי הגופות הפכה להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה מאחר ובקרמטוריום יכלו לשרוף רק 3 גופות בו זמנית. במרץ החלה ערימת גופות בתלים שבהם הונחו עצים ספוגים בנפט שהובערו, אך בסוף מרץ משרד היערות אסר על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב וגופות האסירים נותרו במקום בו מתו. לכשהיה ברור כי השחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין ה-11 ל-14 באפריל אסירים שעוד יכלו ללכת נלקחו למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. כ-2000 אסירים הועסקו בעבודה זו משש בבוקר ועד החשיכה. בתמורה קיבלו ¼ ליטר מרק מימי ללא לחם ושתייה נוספת. בהוראת קרמר ניגנה תזמורת מנגינות ריקודים בעת פינוי הגופות.
השחרור
ב-15 באפריל המחנה נמסר לידי הבריטים.הכניסה למחנה הייתה בעקבות הפסקת אש מקומית בין הפיקוד הגרמני לפיקוד האנגלי בפיקודו של טיילור בלפור (Taylor Balfour). הפסקת האש הזו הייתה אירוע חריג והיא נבעה בעיקר בשל מגפת הטיפוס שפרצה במחנה ולא איפשרה את פינוי המחנה בטח שלא במהלך קרב, על כן שני הצדדים הסכימו שלא להילחם בקרבת המחנה.בשל מגפת הטיפוס הורה הימלר שלא לפנות את ברגן בלזן אל עבר תחומי הרייך בדומה לשאר מחנות הריכוז. הפסקת האש כללה רצועה של 6-8 ק"מ מסביב למחנה בהם חלה הפסקת האש. כמו כן הוסכם כי עד לכניסת האנגלים המחנה ישמר על ידי שומרים קבוצה של חיילים הונגרים מהצבא הגרמני (שקיבלו אישור לחזור לשורות הגרמנים בתוך שישה ימים על נשקם ורכביהם). קרמר וכחמישים אנשי SS עזבו את המחנה ב-13 באפריל.ביום ראשון אחר הצהרים ה-15 באפריל 1945 ב' באייר התש"ה נכנסה קבוצה קטנה של קצינים אנגלים אל ברגן בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. ביום השחרור ובימים שלאחריו מראות מפחידים נגלו לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים.האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים גם לאחר שחרור המחנה כ-14,000 אסירים מצאו את מותם בימים שלאחר השחרור. האנגלים שנחרדו מזוועות המחנה זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים. אלו שאכלו לאחר שנות רעב ארוכות קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, רבים מהם מתו מאכילה מופרזת.ב-17 באפריל הגיע כוח גדול של בריטים אל המחנה בפניהם היו שתי משימות האחת פינוי הגופות והשנייה פינוי הניצולים. לצורך פינוי הגופות נלקחו לעבודה אנשי SS. פינוי חלקי של הניצולים החל ב-18 באפריל כאשר קבוצה של 500 חולי טיפוס ראשונים נלקחו לבית חולים צבאי. הפינוי המאסיבי של הניצולים החל ב-24 באפריל והוא נמשך עד ה-21 במאי.ב-21 במאי הועלה מחנה ברגן בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.
כשתפסו את אמא שלי כשהיינו בצד הארי. תפסו אותה ולקחו אותה למחנה עבודה ושם היא חלתה בשחפת. הגעתי לברגן בלזן בגיל שנתיים וכנראה שהייתי שם כ4 שנים בערך .לאמא שלי לא נתנו להיכנס כי היא הייתה חולת שחפת. אני זוכרת שהיה בית חולים מחוץ למחנה. ולקחו אותי לראות את אמא וראיתי אותה שוכבת במיטה ואחר כך החזירו אותי למחנה. מסתבר שהיא מתה.
אני הייתי עם האיש הזה שממנו קנינו את הסרטיפיקטים, הייתי איתו בצריף של הגברים. הוא היה מאוד מתעלל והוא שם אותי למעלה על המיטה העליונה כי הייתי קטנה, והייתי עושה פיפי ואני תמיד זוכרת שאני בוכה כל הזמן. אני לא יודעת בדיוק אם הוא הרביץ לי אבל כנראה שכן כי לפני כמה שנים עשיתי צילום רציני של ריאות, הסתבר שיש שם סימנים של צלעות שנשברו בגיל מאוד מוקדם. אני זוכרת תמונה שאני שוכבת על המיטה העליונה ואני שומעת שאנשים מדברים ואני הבנתי שהם מדברים עלי ועל זה שאמא שלי איננה, מתה. אני גם זוכרת שמישהו אחר זמזם באותו רגע. ותמיד איך שהוא יש לי איזה קישור בראש בין מוסיקה לבין בשורות רעות, לבין משהו נורא שהולך לקרות.
הנשים במחנה קנו אותי ממנו בלחם והן טפלו בי. בהתחלה הייתה מישהי אחת מסוימת בשם ברונקה איתה היה לי קשר עוד אחרי המלחמה. אבל העבירו אותה באיזה שלב למחנה ריכוז בצרפת. ואז כל מני נשים טפלו בי שם בתורות ואני לא זוכרת אף אחת מהן, אפילו לא פרצופים הן כל הזמן התחלפו כל פעם הייתה מישי אחרת שטיפלה בי וחוץ ממרונקה שידעתי עליה, כל האחרים טיפלו בי באופן אנונימי בלי שמות ובלי פרצופים אבל אני יודעת שתמיד הייתה מישהי שטיפלה בי. אני זוכרת את המחנה ובמיוחד את הגרמנים. אני זוכרת שתמיד היה איזה גרמני שהרים אותי על הידיים.
היו אקציות?
במחנה כבר לא היו צריכות להיות אקציות כי מתו שם אנשים כל הזמן כמו זבובים. בוורשה לא היה סדר של אקציות כי סתם תפסו אנשים ברחוב והרגו אותם ולכן מוורשה אין רשימות של אנשים שמתו. מוורשה גם לכן אין תעודות לידה כי הכול נהרס. עכשיו רק מתחילים לגלות דברים אבל יש עוד הרבה מאוד נסתר.
כשיצאנו מהמחנה, כיוון שבעלות הברית התקרבו, הובילו אותנו בהליכה כשידעו שהאמריקאים מתקרבים. בצעדות שנקראו צעדות המוות ואני זוכרת את הצעידה הזאת
תחילת פעולתו של ברגן בלזן
המשלוח הראשון הגיע לברגן בלזן באמצע יולי 1943 והוא כלל כ-2300-2500 יהודים מפולין, חלקם בעלי אישורים מאמריקה הלטינית. אישורים אלו הושגו על ידי מחזיקיהם בדרכים שונות והייתה בהם הבטחה לקבלת דרכון בהקדם. באוקטבר הודיעו הגרמנים כי 1700 יהודים מבעלי האישורים יעלו על רכבת בדרכם לברגאו שליד דרזדן, כאשר היעד האמיתי היה אושוויץ.
בברגן בלזן היו ביולי 1944 כ-4000 עובדים יהודים שעבדו בעבודות כפייה שונות במחנה ובסביבתו.
ברגן בלזן כמחנה ריכוז
המחנה נחשב המחנה כמחנה מעצר. בשונה ממחנות ריכוז אחרים כגון אושוויץ ו-בוכנוולד ברגן בלזן היה מרוחק מאזורי תעשייה ומרבית האסירים בו הובאו אליו משום שענו על הקריטריונים של הימלר.
בשל ריחוקו מאזורי התעשייה התייחסו אל המחנה כמחנה מעבר לזמן קצר, על כן, החל ממרץ 1944 נפתח אזור במחנה "מחנה הבראה" לקליטת חולים ותשושים ממחנות ריכוז אחרים. למרות קליטת אסירים רבים מתוכם חולים, לא התבצעו עבודות לתחזוקת התשתיות הסניטריות של המחנה, אך המחנה הורחב באמצעות הוספת אוהלים.
ב-7 באוגוסט 1944 הוקם מחנה הנשים בברגן בלזן. 12 אוהלים הוקמו לקליטת משלוחי הנשים. המשלוח הראשון הגיע ב-11 באוגוסט, ובימים שלאחריו אלפי נשים נוספות. המשלוחים כללו: נשים יהודיות מפולין ומהונגריה שהובאו ממחנות עבודה במזרח עקב התקדמותו המהירה של הצבא הרוסי. בשל מצב בריאותם הטוב יחסית של נשים אלו מרביתן נשארו במחנה רק זמן קצר, עבורן היה המחנה רק תחנת מעבר אל מחנות עבודה נוספים.
סבל האסירים בברגן-בלזן לקראת סוף המלחמה
כשנסגר מחנה בירקנאו הובלו עשרות אלפי יהודים ששרדו את הסלקציות בדרכים שונות אל עבר מחנות בתחומי הרייך. לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעלים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן בלזן.החל מינואר 1945 הידרדרו תנאי האסירים בברגן בלזן במהרה ועשרות אלפי אנשים מתו בו באיטיות. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן בלזן 18,168 אסירים.אסירים נשלחו לברגן בלזן כמעט עד לשחרורו ב-15 באפריל 1945 וכמות האסירים במחנה עלתה מחודש לחודש למרות שיעור התמותה העצום. בדצמבר 1944 היו במחנה 15,257 אסירים, ב-15 במרץ 1945 45,117 וביום השחרור נספרו בברגן בלזן כ-60,000 איש. רק אחוז קטן מהנספים בברגן בלזן נהרגו בירי. לגרמנים לא היה צורך להרוג אסירים שכן עשרות אלפים מתו מתשישות או מרעב. מגיפות התפשטו במהירות במחנה ומתחילת 1945 לא היו במחנה ברגן בלזן התקנים סניטריים כלל.בפברואר מנת המזון היומית של אסיר הייתה ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה “קפה”. בשבועות האחרונים לפני השחרור הופסקה אספקת המזון למחנה כליל.
בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, וכמובן שלא יכלו להתרחץ. בימים האחרונים לפני השחרור גם אספקת המים הדלה שהייתה במחנה הופסקה עקב ההפצצות. הגרמנים לא נקפו אצבע על מנת לחדש את אספקת המים למחנה הריכוז למרות שלמחנה הגרמני הסמוך חודשה אספקת המים.מדי יום, לפי דרישתו של קרמר, היו העצורים צריכים לעמוד שעות ארוכות בחוץ מבלי להתחשב בתנאי מזג האויר. הגרמנים השומרים הורשו לשבת בזמן זה משום שהם לא הורשו לעזוב והיה קשה להם לעמוד כל כך הרבה שעות.הצפיפות במחנה הייתה גדולה ובצריפים שהתאימו לכל היותר ל-1,500-2,000 אנשים שוכנו 15,000 אנשים. תנאי התברואה הבלתי אפשריים היוו כר פורה להתפשטות מהירה של מחלות. מחלת הטיפוס שהתפשטה במהירות בקרב האסירים הפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס, החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. אסירים מתנדבים נאלצו להלחם במחלות ובתנאים התברואתיים הבלתי אפשריים ללא קבלת שום סיוע, הודות להם נמנעה קטסטרופה גדולה יותר.בפברואר בעיית פינוי הגופות הפכה להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה מאחר ובקרמטוריום יכלו לשרוף רק 3 גופות בו זמנית. במרץ החלה ערימת גופות בתלים שבהם הונחו עצים ספוגים בנפט שהובערו, אך בסוף מרץ משרד היערות אסר על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב וגופות האסירים נותרו במקום בו מתו. לכשהיה ברור כי השחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין ה-11 ל-14 באפריל אסירים שעוד יכלו ללכת נלקחו למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. כ-2000 אסירים הועסקו בעבודה זו משש בבוקר ועד החשיכה. בתמורה קיבלו ¼ ליטר מרק מימי ללא לחם ושתייה נוספת. בהוראת קרמר ניגנה תזמורת מנגינות ריקודים בעת פינוי הגופות.
השחרור
ב-15 באפריל המחנה נמסר לידי הבריטים.הכניסה למחנה הייתה בעקבות הפסקת אש מקומית בין הפיקוד הגרמני לפיקוד האנגלי בפיקודו של טיילור בלפור (Taylor Balfour). הפסקת האש הזו הייתה אירוע חריג והיא נבעה בעיקר בשל מגפת הטיפוס שפרצה במחנה ולא איפשרה את פינוי המחנה בטח שלא במהלך קרב, על כן שני הצדדים הסכימו שלא להילחם בקרבת המחנה.בשל מגפת הטיפוס הורה הימלר שלא לפנות את ברגן בלזן אל עבר תחומי הרייך בדומה לשאר מחנות הריכוז. הפסקת האש כללה רצועה של 6-8 ק"מ מסביב למחנה בהם חלה הפסקת האש. כמו כן הוסכם כי עד לכניסת האנגלים המחנה ישמר על ידי שומרים קבוצה של חיילים הונגרים מהצבא הגרמני (שקיבלו אישור לחזור לשורות הגרמנים בתוך שישה ימים על נשקם ורכביהם). קרמר וכחמישים אנשי SS עזבו את המחנה ב-13 באפריל.ביום ראשון אחר הצהרים ה-15 באפריל 1945 ב' באייר התש"ה נכנסה קבוצה קטנה של קצינים אנגלים אל ברגן בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. ביום השחרור ובימים שלאחריו מראות מפחידים נגלו לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים.האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים גם לאחר שחרור המחנה כ-14,000 אסירים מצאו את מותם בימים שלאחר השחרור. האנגלים שנחרדו מזוועות המחנה זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים. אלו שאכלו לאחר שנות רעב ארוכות קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, רבים מהם מתו מאכילה מופרזת.ב-17 באפריל הגיע כוח גדול של בריטים אל המחנה בפניהם היו שתי משימות האחת פינוי הגופות והשנייה פינוי הניצולים. לצורך פינוי הגופות נלקחו לעבודה אנשי SS. פינוי חלקי של הניצולים החל ב-18 באפריל כאשר קבוצה של 500 חולי טיפוס ראשונים נלקחו לבית חולים צבאי. הפינוי המאסיבי של הניצולים החל ב-24 באפריל והוא נמשך עד ה-21 במאי.ב-21 במאי הועלה מחנה ברגן בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.
כשתפסו את אמא שלי כשהיינו בצד הארי. תפסו אותה ולקחו אותה למחנה עבודה ושם היא חלתה בשחפת. הגעתי לברגן בלזן בגיל שנתיים וכנראה שהייתי שם כ4 שנים בערך .לאמא שלי לא נתנו להיכנס כי היא הייתה חולת שחפת. אני זוכרת שהיה בית חולים מחוץ למחנה. ולקחו אותי לראות את אמא וראיתי אותה שוכבת במיטה ואחר כך החזירו אותי למחנה. מסתבר שהיא מתה.
אני הייתי עם האיש הזה שממנו קנינו את הסרטיפיקטים, הייתי איתו בצריף של הגברים. הוא היה מאוד מתעלל והוא שם אותי למעלה על המיטה העליונה כי הייתי קטנה, והייתי עושה פיפי ואני תמיד זוכרת שאני בוכה כל הזמן. אני לא יודעת בדיוק אם הוא הרביץ לי אבל כנראה שכן כי לפני כמה שנים עשיתי צילום רציני של ריאות, הסתבר שיש שם סימנים של צלעות שנשברו בגיל מאוד מוקדם. אני זוכרת תמונה שאני שוכבת על המיטה העליונה ואני שומעת שאנשים מדברים ואני הבנתי שהם מדברים עלי ועל זה שאמא שלי איננה, מתה. אני גם זוכרת שמישהו אחר זמזם באותו רגע. ותמיד איך שהוא יש לי איזה קישור בראש בין מוסיקה לבין בשורות רעות, לבין משהו נורא שהולך לקרות.
הנשים במחנה קנו אותי ממנו בלחם והן טפלו בי. בהתחלה הייתה מישהי אחת מסוימת בשם ברונקה איתה היה לי קשר עוד אחרי המלחמה. אבל העבירו אותה באיזה שלב למחנה ריכוז בצרפת. ואז כל מני נשים טפלו בי שם בתורות ואני לא זוכרת אף אחת מהן, אפילו לא פרצופים הן כל הזמן התחלפו כל פעם הייתה מישי אחרת שטיפלה בי וחוץ ממרונקה שידעתי עליה, כל האחרים טיפלו בי באופן אנונימי בלי שמות ובלי פרצופים אבל אני יודעת שתמיד הייתה מישהי שטיפלה בי. אני זוכרת את המחנה ובמיוחד את הגרמנים. אני זוכרת שתמיד היה איזה גרמני שהרים אותי על הידיים.
היו אקציות?
במחנה כבר לא היו צריכות להיות אקציות כי מתו שם אנשים כל הזמן כמו זבובים. בוורשה לא היה סדר של אקציות כי סתם תפסו אנשים ברחוב והרגו אותם ולכן מוורשה אין רשימות של אנשים שמתו. מוורשה גם לכן אין תעודות לידה כי הכול נהרס. עכשיו רק מתחילים לגלות דברים אבל יש עוד הרבה מאוד נסתר.
כשיצאנו מהמחנה, כיוון שבעלות הברית התקרבו, הובילו אותנו בהליכה כשידעו שהאמריקאים מתקרבים. בצעדות שנקראו צעדות המוות ואני זוכרת את הצעידה הזאת
צעדות המוות
צעדות המוות (בגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.
צעדות המוות בראשית המלחמה ובעיצומה
על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.
צעדת המוות הראשונה אורגנה על ידי האס אס בינואר 1940 בפולין הכבושה. במחנה השבויים ליפובה (lipowa) שבלובלין נמצאו שבויי הצבא הפולני שנישבו בעת הפלישה הגרמנית לפולין, ביום ראשון, 14 בינואר, הופרדו כ-800 שבויי מלחמה יהודים מיתר השבויים, ובמשך מספר ימים הוצעדו בליווי פלוגת אס אס רכובה לביאלה פודלסקה, מרחק של כ-100 ק"מ. לכל אורך הדרך נרצחו מאות מן השבויים ובסופה שרדו רק כמה
עם חיסול הגטאות במזרח אירופה (1942-1943), נערכו עשרות צעדות מוות שבהן הוצעדו היהודים מגטאות קטנים לגטאות גדולים או לנקודות איסוף בדרכם למחנות המוות. רבים מהם נרצחו על ידי החיילים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים.
תהליך קבלת ההחלטות ופינוי המחנות, מתחלק לשתי קבוצות זמן:
· ינואר-פברואר 1945 - פינוי מחנות הריכוז הגדולים במזרח (אושוויץ, שטוטהוף וגרוס-רוזן).
· אפריל-מאי 1945 - פינוי מחנות הריכוז בגרמניה ובאוסטריה
ינואר-פברואר 1945
ב-12 בינואר פתחו הכוחות הרוסים במתקפתם הסופית על גרמניה ומספר ימים לאחר מכן החל פינוים של יתר מחנות הריכוז שעוד נותרו בפולין
פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה. למעשה, העברת אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר 1945, החל מאוגוסט 1944 פונו כ-70,000 מאסירי אושוויץ ב-130 טרנספורטים ופוזרו כמעט בכל מחנות הריכוז בגרמניה. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי הצבא האדום, הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה.
. לאחר פינוי המחנות המרכזיים (אושוויץ, בירקנאו ומונוביץ), נמשך פינוים של תתי-המחנות הרבים של אושוויץ הפזורים ברחבי שלזיה עילית. בכמה מן המקרים, במקומות עבודה קטנים שבהם היו רק כמה עשרות אסירים, נמלטו אנשי הצוות הגרמנים והשאירו את האסירים לנפשם.
אני הייתי בת 5 או 5 וחצי.ואז בסופו של דבר אחרי הליכה מרובה העלו אותנו לרכבות. כדי שבמידה שהאמריקאים יתפסו את הגרמנים יהיו לגרמנים יהודים שהם יוכלו לעשות עסקאות איתם. האמריקאים ממש התקרבו ולכן עצרו גם את הרכבת והתחילו להוציא אנשים ממנה לפי סדר. כי לגרמנים יש סדר. ולהרוג אותם. ישר לקחה אותי איזה אישה והתחבאנו מתחת לרכבת. היא יצאה לרגע ממקום המחבוא ונהרגה. ואני נשארתי לבד וחיכיתי לאמריקאים. מסתבר שחיכינו שם 3 ימים. הרכבת הייתה עזובה והגרמנים ברחו. כשהגיעו האמריקאים הם אספו את היהודים שנשארו לכל מני מחנות עקורים ואותנו אספו למחנה העקורים בוכנוואלד. משם הם היו צריכים להוציא אותנו לכל מני מקומות. בבוכנוואלד היייתי כבר לבד. וכשכולם עזבו את המחנה נשארתי לבד במחנה.
צעדות המוות (בגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.
צעדות המוות בראשית המלחמה ובעיצומה
על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.
צעדת המוות הראשונה אורגנה על ידי האס אס בינואר 1940 בפולין הכבושה. במחנה השבויים ליפובה (lipowa) שבלובלין נמצאו שבויי הצבא הפולני שנישבו בעת הפלישה הגרמנית לפולין, ביום ראשון, 14 בינואר, הופרדו כ-800 שבויי מלחמה יהודים מיתר השבויים, ובמשך מספר ימים הוצעדו בליווי פלוגת אס אס רכובה לביאלה פודלסקה, מרחק של כ-100 ק"מ. לכל אורך הדרך נרצחו מאות מן השבויים ובסופה שרדו רק כמה
עם חיסול הגטאות במזרח אירופה (1942-1943), נערכו עשרות צעדות מוות שבהן הוצעדו היהודים מגטאות קטנים לגטאות גדולים או לנקודות איסוף בדרכם למחנות המוות. רבים מהם נרצחו על ידי החיילים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים.
תהליך קבלת ההחלטות ופינוי המחנות, מתחלק לשתי קבוצות זמן:
· ינואר-פברואר 1945 - פינוי מחנות הריכוז הגדולים במזרח (אושוויץ, שטוטהוף וגרוס-רוזן).
· אפריל-מאי 1945 - פינוי מחנות הריכוז בגרמניה ובאוסטריה
ינואר-פברואר 1945
ב-12 בינואר פתחו הכוחות הרוסים במתקפתם הסופית על גרמניה ומספר ימים לאחר מכן החל פינוים של יתר מחנות הריכוז שעוד נותרו בפולין
פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה. למעשה, העברת אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר 1945, החל מאוגוסט 1944 פונו כ-70,000 מאסירי אושוויץ ב-130 טרנספורטים ופוזרו כמעט בכל מחנות הריכוז בגרמניה. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי הצבא האדום, הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה.
. לאחר פינוי המחנות המרכזיים (אושוויץ, בירקנאו ומונוביץ), נמשך פינוים של תתי-המחנות הרבים של אושוויץ הפזורים ברחבי שלזיה עילית. בכמה מן המקרים, במקומות עבודה קטנים שבהם היו רק כמה עשרות אסירים, נמלטו אנשי הצוות הגרמנים והשאירו את האסירים לנפשם.
אני הייתי בת 5 או 5 וחצי.ואז בסופו של דבר אחרי הליכה מרובה העלו אותנו לרכבות. כדי שבמידה שהאמריקאים יתפסו את הגרמנים יהיו לגרמנים יהודים שהם יוכלו לעשות עסקאות איתם. האמריקאים ממש התקרבו ולכן עצרו גם את הרכבת והתחילו להוציא אנשים ממנה לפי סדר. כי לגרמנים יש סדר. ולהרוג אותם. ישר לקחה אותי איזה אישה והתחבאנו מתחת לרכבת. היא יצאה לרגע ממקום המחבוא ונהרגה. ואני נשארתי לבד וחיכיתי לאמריקאים. מסתבר שחיכינו שם 3 ימים. הרכבת הייתה עזובה והגרמנים ברחו. כשהגיעו האמריקאים הם אספו את היהודים שנשארו לכל מני מחנות עקורים ואותנו אספו למחנה העקורים בוכנוואלד. משם הם היו צריכים להוציא אותנו לכל מני מקומות. בבוכנוואלד היייתי כבר לבד. וכשכולם עזבו את המחנה נשארתי לבד במחנה.
בוכנוואלד
מחנה ריכוז, מהגדולים בגרמניה, ולו כ-130 מחנות משנה ויחידות-חוץ. המחנה היה במורד הצפוני של הר אטרסברג (Ettersberg). מחנה בוכנוולד הוקם ב-16 ביולי 1937, כשהועברה לשם קבוצה של 149 אסירים, רובם פליליים ומיעוטם מדיניים. שמו היה 'מחנה הריכוז אטרסברג'. ב-28 ביולי 1937 נתן לו הימלר את שמו החדש בוכנוולד.
המחנה היה מחולק לשלושה אגפים: 'המחנה הגדול' היה מיועד לאסירים בעלי ותק כלשהו; 'המחנה הקטן' היה מחנה הסגר, ו'מחנה האוהלים' הוקם כדי לקלוט את האסירים הפולנים, שנשלחו לבוכנוולד אחרי פלישת הגרמנים לפולין. שלושת האגפים הללו, וכן מבני המינהלה, קסרקטין הס"ס והמפעלים שנבנו במקום היו המערכת של מחנה הריכוז בוכנוולד. בשנים 1937-1941 היה מפקד המחנה קרל קוך, ובשנים 1942-1945 הרמאן פיסטר.
בשנים הראשונות הועסקו אסירי בוכנוולד בעיקר בעבודת פרך במחצבות, ביערות ובבנייה. אותה עת היו שיקולי הכלכלה משניים, והעסקת האסירים בעבודות השונות נועדה בעיקר להשפילם ולהתעלל בהם באמצעות העבודה המפרכת. אחרי שפרצה מלחמת-העולם השנייה התגבש ניצול אסירי מחנה בוכנוולד לצורכי כלכלה, במיוחד מאז 1942, כשהוקמו סמוך למחנה מפעלי חימוש גדולים ובהם הועסקו רבבות אסירים.
האסירים היהודים.
באביב 1938 הגיעו המשלוחים הראשונים של יהודים למחנה בוכנוולד, ואחריהם הגיעו משלוחי היהודים מאוסטריה ואסירי 'ליל הבדולח' שנזכרו לעיל. היחס אליהם היה אכזרי במיוחד. הם הועסקו בעבודות מפרכות באתר, 14-15 שעות ביממה, בעיקר במחצבה הידועה לשמצה, והוחזקו בתנאים מחרידים. הדבר נעשה בעיקר כדי ללחוץ על האסירים ובני משפחותיהם להגר במהרה מגרמניה. בחורף 1938-1939 שוחררו כ-9,370 אסירים יהודים, אחרי שקרובי משפחה ומוסדות יהודיים ובין-לאומיים הסדירו את הגירתם. כ-600 מאסירי 'ליל הבדולח' נרצחו, נספו או התאבדו בעת שהותם הקצרה בבוכנוולד. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה שוב עלה מספר האסירים היהודים, כשהועברו למחנה יהודים מגרמניה ומהפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. בספטמבר 1939 היו בבוכנוולד כ-2,700 יהודים.
בהתאם להוראה מ-17 באוקטובר 1942 על העברת כול האסירים היהודים ממחנות הריכוז שעל אדמת גרמניה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, נשלחו שלם כול היהודים שהיו בבוכנוולד פרט ל-204 בעלי מקצוע חיוניים. מ-1944 הגיעו לבוכנוולד מאושוויץ משלוחים של יהודי הונגריה, ואחרי שהות קצרה במחנה הראשי נשלחו רובם למחנות משנה, לעבודה בתעשיית החימוש. אחרי 18 בינואר 1945, עם פינוי אושוויץ ומחנות אחרים במזרח, הגיעו לבוכנוולד אלפי אסירים יהודים. בין מפוני אושוויץ היו כמה מאות ילדים ונערים יהודים, ובשבילם הוקם ב'מחנה האוהלים' צריף מיוחד, 'בלוק הילדים 66', ובו שוכנו יותר מ-600 ילדים ונערים. רובם שרדו. מהאסירים היהודים נשללו כול אותן זכויות והקלות שהיו לאסירים הלא-יהודים. השתמשו ביהודים לניסויים רפואיים, והיהודים היו בין הראשונים שנשלחו להכחדה במבצע אותנסיה.
תנועת התנגדות.
כבר בשנים הראשונות לקיום המחנה התארגנו בין אסירי בוכנוולד תאי מחתרת. ב-1938 התארגנו חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שכמה מפעיליה המרכזיים היו עצורים בבוכנוולד. תחילה היתה מטרת קבוצות המחתרת לשתול את חבריהם בעמדות מרכזיות במחנה, לתמוך איש ברעהו ולהשפיע על הנעשה במחנה. עד סוף 1938 היה הניהול הפנימי של מחנה בוכנוולד ברובו בידי האסירים הפליליים. עם גילויי השחיתות והגזל מהאסירים היהודים אחרי 'ליל הבדולח', שבהם היו מעורבים האסירים הפליליים וכמה מאנשי הס"ס, סילקה מיפקדת המחנה את האסירים הפליליים מרוב העמדות שהחזיקו, ובהדרגה עברה ההשפעה לאסירים המדיניים. קבוצות המחתרת, בעיקר מאנשי השמאל, החדירו כמה מחבריהן לעמדות המפתח במערך הפנימי של תפקידי אסירים במחנה, דבר שסייע לפעילות הלא-חוקית בו. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה ומאסרם של המוני אסירים מדיניים בארצות הכבושות וגירושם לבוכנוולד, התארגנו עוד קבוצות מחתרת, על בסיס לאומי. ב-1943 הוקם בבוכנוולד 'הועד הבין-לאומי המחתרתי' כתנועת התנגדות כללית, וכללה גם יהודים. תנועת ההתנגדות בבוכנוולד זכתה בכמה הישגים מרשימים, בעיקר במעשה חבלה במפעלי החימוש שבהם עבדו האסירים. חברי המחתרת הבריחו למחנה נשק ותחמושת. בימים האחרונים לקיום המחנה חיבלו חברי תנועת ההתנגדות שבעמדות המפתח של המינהל הפנימי בהוראות הס"ס בקשר לפינוי המחנה, האֵטו את מהלך הפינוי, וכתוצאה מכך לא הצליחו הנאצים לפנות כליל את המחנה.
ב-11 באפריל נסוגו רוב אנשי הס"ס מבוכנוולד. כבר לפני כיבוש המקום בידי צבא ארצות-הברית השתלטו קבוצות חמושות של אסירים על שטח המחנה ולכדו כמה עשרות אנשי ס"ס שנותרו במקום.
ב-6 באפריל 1945 התחילה הוצאת האסירים היהודים מבוכנוולד, ולמחרת החלה הוצאת רבבות אסירים, בני לאומים שונים, מן המחנה הראשי וממחנות המשנה. כ-28,250 אסירים הוצאו מהמחנה הראשי, וכ-7,000-8,000 מהם נרצחו או נספו בעת הפינוי. אומדן כלל קורבנות הפינוי, מהמחנה הראשי וממחנות המשנה יחד, הוא כ-25,000. ב-11 באפריל 1945 השתחררו בתוך המחנה כ-21,000 מאסירי בוכנוולד. ביניהם היו כ-4,000 יהודים, ובכללם כ-1,000 ילדים ונערים.
לאחר הגעת בעלות הברית הפך בוכנוולד למחנה עקורים.
משפט בוכנוולד.
בשנת 1947 נשפטו 31 מאנשי סגל המחנה על פשעיהם בבית-משפט אמריקני. שניים מהנאשמים נדונו למיתה וארבעה למאסר עולם.
נשארתי עם הבובת סמרטוטי שכבר לא היו לה ידיים ורגליים שברונקה עשתה לי . יש לי תמונה בראש שאני יושבת על המזוודה הקטנה שהייתה לי לבד בבוכנוואלד ואומרת לבובת סמרטוטים שלי "אל תדאגי אני אשמור עליך".
אישה בשם הילדה הופרט ראתה שנשארתי לבד אז היא חזרה ולקחה אותי איתה. ואיתה הגעתי לארץ. הילדה הופרט אספה ילדים יהודים שנשארו אחרי המלחמה לארץ.
היא הכירה בין האמריקאים איזה רב בשם הרב ניומן שהיה יהודי והיא יחד איתו ועם הבן שלה ארגנו את קבוצת היהודים. שלושה שבועות לפני העליה לארץ הם לקחו את היהודים לארמון קיץ בפריז כדי לתת לילדים להתאושש. והילדה הופרט מספרת שהילדים כמו ילדים קפצו השתוללו ונהנו ביום. ובלילה היו בכיות ויללות. הינו בארמון קיץ בפריז עם אגם .והם לקחו אותנו בפריז למגדל אייפל ונתנו לנו לעלות עד לקומה השנייה.
עלינו לארץ באוניית מטאור בתאריך 16 לאוגוסט 1945. היינו על האוניה שבועיים בערך.
היו לך סיוטים בלילות?
כן, פעם לא הייתי ישנה בלילות. זה נמשך הרבה שנים היו לי סיוטים ולא יכולתי לצאת לשירותים בלילה.
לא יכולתי לצאת לשירותים, כי במחנה לא יכולתי לצאת החוצה לעשות פיפי. כבר ידעתי ללכת אבל היה מחנה לידנו והיו שם אסירים גברים, ותמיד הם היו צורחים וזה היה נורא מפחיד הם תמיד היו עומדים עם פיג'מות פסים ליד הגדרות, וזה נורא הפחיד אותי בתור ילדה קטנה. פחדתי לצאת בלילה, והייתי עושה פיפי במיטה. גם כשחזרתי לארץ זה היה הפחיד אותי לצאת בלילה לשירותים ולפתוח דלת של חדר שינה.
מחנה ריכוז, מהגדולים בגרמניה, ולו כ-130 מחנות משנה ויחידות-חוץ. המחנה היה במורד הצפוני של הר אטרסברג (Ettersberg). מחנה בוכנוולד הוקם ב-16 ביולי 1937, כשהועברה לשם קבוצה של 149 אסירים, רובם פליליים ומיעוטם מדיניים. שמו היה 'מחנה הריכוז אטרסברג'. ב-28 ביולי 1937 נתן לו הימלר את שמו החדש בוכנוולד.
המחנה היה מחולק לשלושה אגפים: 'המחנה הגדול' היה מיועד לאסירים בעלי ותק כלשהו; 'המחנה הקטן' היה מחנה הסגר, ו'מחנה האוהלים' הוקם כדי לקלוט את האסירים הפולנים, שנשלחו לבוכנוולד אחרי פלישת הגרמנים לפולין. שלושת האגפים הללו, וכן מבני המינהלה, קסרקטין הס"ס והמפעלים שנבנו במקום היו המערכת של מחנה הריכוז בוכנוולד. בשנים 1937-1941 היה מפקד המחנה קרל קוך, ובשנים 1942-1945 הרמאן פיסטר.
בשנים הראשונות הועסקו אסירי בוכנוולד בעיקר בעבודת פרך במחצבות, ביערות ובבנייה. אותה עת היו שיקולי הכלכלה משניים, והעסקת האסירים בעבודות השונות נועדה בעיקר להשפילם ולהתעלל בהם באמצעות העבודה המפרכת. אחרי שפרצה מלחמת-העולם השנייה התגבש ניצול אסירי מחנה בוכנוולד לצורכי כלכלה, במיוחד מאז 1942, כשהוקמו סמוך למחנה מפעלי חימוש גדולים ובהם הועסקו רבבות אסירים.
האסירים היהודים.
באביב 1938 הגיעו המשלוחים הראשונים של יהודים למחנה בוכנוולד, ואחריהם הגיעו משלוחי היהודים מאוסטריה ואסירי 'ליל הבדולח' שנזכרו לעיל. היחס אליהם היה אכזרי במיוחד. הם הועסקו בעבודות מפרכות באתר, 14-15 שעות ביממה, בעיקר במחצבה הידועה לשמצה, והוחזקו בתנאים מחרידים. הדבר נעשה בעיקר כדי ללחוץ על האסירים ובני משפחותיהם להגר במהרה מגרמניה. בחורף 1938-1939 שוחררו כ-9,370 אסירים יהודים, אחרי שקרובי משפחה ומוסדות יהודיים ובין-לאומיים הסדירו את הגירתם. כ-600 מאסירי 'ליל הבדולח' נרצחו, נספו או התאבדו בעת שהותם הקצרה בבוכנוולד. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה שוב עלה מספר האסירים היהודים, כשהועברו למחנה יהודים מגרמניה ומהפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. בספטמבר 1939 היו בבוכנוולד כ-2,700 יהודים.
בהתאם להוראה מ-17 באוקטובר 1942 על העברת כול האסירים היהודים ממחנות הריכוז שעל אדמת גרמניה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, נשלחו שלם כול היהודים שהיו בבוכנוולד פרט ל-204 בעלי מקצוע חיוניים. מ-1944 הגיעו לבוכנוולד מאושוויץ משלוחים של יהודי הונגריה, ואחרי שהות קצרה במחנה הראשי נשלחו רובם למחנות משנה, לעבודה בתעשיית החימוש. אחרי 18 בינואר 1945, עם פינוי אושוויץ ומחנות אחרים במזרח, הגיעו לבוכנוולד אלפי אסירים יהודים. בין מפוני אושוויץ היו כמה מאות ילדים ונערים יהודים, ובשבילם הוקם ב'מחנה האוהלים' צריף מיוחד, 'בלוק הילדים 66', ובו שוכנו יותר מ-600 ילדים ונערים. רובם שרדו. מהאסירים היהודים נשללו כול אותן זכויות והקלות שהיו לאסירים הלא-יהודים. השתמשו ביהודים לניסויים רפואיים, והיהודים היו בין הראשונים שנשלחו להכחדה במבצע אותנסיה.
תנועת התנגדות.
כבר בשנים הראשונות לקיום המחנה התארגנו בין אסירי בוכנוולד תאי מחתרת. ב-1938 התארגנו חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שכמה מפעיליה המרכזיים היו עצורים בבוכנוולד. תחילה היתה מטרת קבוצות המחתרת לשתול את חבריהם בעמדות מרכזיות במחנה, לתמוך איש ברעהו ולהשפיע על הנעשה במחנה. עד סוף 1938 היה הניהול הפנימי של מחנה בוכנוולד ברובו בידי האסירים הפליליים. עם גילויי השחיתות והגזל מהאסירים היהודים אחרי 'ליל הבדולח', שבהם היו מעורבים האסירים הפליליים וכמה מאנשי הס"ס, סילקה מיפקדת המחנה את האסירים הפליליים מרוב העמדות שהחזיקו, ובהדרגה עברה ההשפעה לאסירים המדיניים. קבוצות המחתרת, בעיקר מאנשי השמאל, החדירו כמה מחבריהן לעמדות המפתח במערך הפנימי של תפקידי אסירים במחנה, דבר שסייע לפעילות הלא-חוקית בו. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה ומאסרם של המוני אסירים מדיניים בארצות הכבושות וגירושם לבוכנוולד, התארגנו עוד קבוצות מחתרת, על בסיס לאומי. ב-1943 הוקם בבוכנוולד 'הועד הבין-לאומי המחתרתי' כתנועת התנגדות כללית, וכללה גם יהודים. תנועת ההתנגדות בבוכנוולד זכתה בכמה הישגים מרשימים, בעיקר במעשה חבלה במפעלי החימוש שבהם עבדו האסירים. חברי המחתרת הבריחו למחנה נשק ותחמושת. בימים האחרונים לקיום המחנה חיבלו חברי תנועת ההתנגדות שבעמדות המפתח של המינהל הפנימי בהוראות הס"ס בקשר לפינוי המחנה, האֵטו את מהלך הפינוי, וכתוצאה מכך לא הצליחו הנאצים לפנות כליל את המחנה.
ב-11 באפריל נסוגו רוב אנשי הס"ס מבוכנוולד. כבר לפני כיבוש המקום בידי צבא ארצות-הברית השתלטו קבוצות חמושות של אסירים על שטח המחנה ולכדו כמה עשרות אנשי ס"ס שנותרו במקום.
ב-6 באפריל 1945 התחילה הוצאת האסירים היהודים מבוכנוולד, ולמחרת החלה הוצאת רבבות אסירים, בני לאומים שונים, מן המחנה הראשי וממחנות המשנה. כ-28,250 אסירים הוצאו מהמחנה הראשי, וכ-7,000-8,000 מהם נרצחו או נספו בעת הפינוי. אומדן כלל קורבנות הפינוי, מהמחנה הראשי וממחנות המשנה יחד, הוא כ-25,000. ב-11 באפריל 1945 השתחררו בתוך המחנה כ-21,000 מאסירי בוכנוולד. ביניהם היו כ-4,000 יהודים, ובכללם כ-1,000 ילדים ונערים.
לאחר הגעת בעלות הברית הפך בוכנוולד למחנה עקורים.
משפט בוכנוולד.
בשנת 1947 נשפטו 31 מאנשי סגל המחנה על פשעיהם בבית-משפט אמריקני. שניים מהנאשמים נדונו למיתה וארבעה למאסר עולם.
נשארתי עם הבובת סמרטוטי שכבר לא היו לה ידיים ורגליים שברונקה עשתה לי . יש לי תמונה בראש שאני יושבת על המזוודה הקטנה שהייתה לי לבד בבוכנוואלד ואומרת לבובת סמרטוטים שלי "אל תדאגי אני אשמור עליך".
אישה בשם הילדה הופרט ראתה שנשארתי לבד אז היא חזרה ולקחה אותי איתה. ואיתה הגעתי לארץ. הילדה הופרט אספה ילדים יהודים שנשארו אחרי המלחמה לארץ.
היא הכירה בין האמריקאים איזה רב בשם הרב ניומן שהיה יהודי והיא יחד איתו ועם הבן שלה ארגנו את קבוצת היהודים. שלושה שבועות לפני העליה לארץ הם לקחו את היהודים לארמון קיץ בפריז כדי לתת לילדים להתאושש. והילדה הופרט מספרת שהילדים כמו ילדים קפצו השתוללו ונהנו ביום. ובלילה היו בכיות ויללות. הינו בארמון קיץ בפריז עם אגם .והם לקחו אותנו בפריז למגדל אייפל ונתנו לנו לעלות עד לקומה השנייה.
עלינו לארץ באוניית מטאור בתאריך 16 לאוגוסט 1945. היינו על האוניה שבועיים בערך.
היו לך סיוטים בלילות?
כן, פעם לא הייתי ישנה בלילות. זה נמשך הרבה שנים היו לי סיוטים ולא יכולתי לצאת לשירותים בלילה.
לא יכולתי לצאת לשירותים, כי במחנה לא יכולתי לצאת החוצה לעשות פיפי. כבר ידעתי ללכת אבל היה מחנה לידנו והיו שם אסירים גברים, ותמיד הם היו צורחים וזה היה נורא מפחיד הם תמיד היו עומדים עם פיג'מות פסים ליד הגדרות, וזה נורא הפחיד אותי בתור ילדה קטנה. פחדתי לצאת בלילה, והייתי עושה פיפי במיטה. גם כשחזרתי לארץ זה היה הפחיד אותי לצאת בלילה לשירותים ולפתוח דלת של חדר שינה.
מה שאני חושבת, זה שהזיכרון שלי הולך ונבנה. כי בהתחלה, כמו שאמרתי לך, זכרתי תמונות. אחר כך התחלתי לזכור דברים שהייתי יכולה לשייך למשהו אחר. המחנה הזה, עם האנשים, אני זוכרת אותם. תמיד תמיד התמונה הזאת שהם כאילו דבוקים לגדרות, ותמיד הם עם התלבושות פסים האלה והכובעים על הראש.
הזכרונות שלי מהמחנה הם זכרונות בשחור-לבן, זכרונות של קור, קור איום ונורא. כל הזכרונות כהים, אפילו לא בשחור לבן, הכל אפור ושחור, אין שם לבן. אני חושבת, כמו שאמרתי, שהצבעים הראשונים שראיתי זה היה כשהגענו לעיירה הגרמנית הזאת. זה תמיד מפליא אותי שאני לא זוכרת אף-אחד מהאנשים האלה. אני יודעת כי סיפרו לי, מי שטיפל בי. זה נראה לי כמו שיירה כזאת של נשים בלי פנים. אני גם לא זוכרת שיחות, לא זוכרת שדיברתי עם מישהו, לא זוכרת ששאלתידברים, גם אז וגם בדרך לארץ. אני לא זוכרת את עצמי, התחושה היא כאילו להיות כמו חיה קטנה כזאת שצריכה לשרוד, ואין שם כלום אנושי. אין חוקים, אין שיחות, אין מילים שאמרו לך- זה בכלל לא קיים. בכלל לא היה קיים. הדברים הראשונים ששמעתי אלה היו הדברים של הילדה הופרט שדיברה אליי. תומי, הבן שלה, שהתגרה בי כל הזמן. חוץ מזה, אני לא זוכרת בכלל שהייתי מעורבת באיזה שהיא התנהלות בין בני-אדם. לא שאני שואלת שאלות ולא שעונים לי, אני לא זוכרת בכלל דברים כאלה. אני חושבת שזה בכלל לא היה מספיק חשוב, מה שהיה חשוב זה כנראה היה לשרוד. אני זוכרת הרגשה של רעב, ואני יודעת שהגעתי לארץ הייתי מאוד מאוד נפוחה. בשנתיים הראשונות בקיבוץ הייתי ממש שמנה, אבל זה היה נפיחות כי לא אכלתי. אחר כך זה הכל ירד.
בסך הכל, אני לא זוכרת את הגטו. יש לי כל-מיני זכרונות של ילדות, אבל אני לא יודעת אם זה לפני המלחמה או בזמן המלחמה כי אני לא יודעת מתי נולדתי. אני זוכרת פרסות של סוסים, כמו במרכבה של סוסים, אני זוכרת את הקול הזה.
המראה הראשון שאני זוכרת הוא שאני תינוקת ששוכבת בתוך עגלה, לבושה פרווה לבנה, ואני עם אבא שלי בתוך גן. אין לי זכרונות של עיר בכלל, אני לא חושבת שראיתי את העיר. כל הזכרונות האלה הם של המחנה, של צריפים, של מיטות עם קומות. הכל מלוכלך כל הזמן, כל דבר מרגיש נורא נורא מלוכלך.
יום ראשון, 1 בפברואר 2009
החיים המקצועיים שלאחר המלחמה
לאחר המלחמה, לילי החלה לבנות לעצמה קריירה. היא נהייתה לבוגרת האקדמיה למוסיקה ומחול ע"ש רובין בירושלים, החלה דרכה כרקדנית, הופיעה בארץ ובחו"ל במחזות זמר ולהקות ריקוד. כמו כן, לימדה מחול ותנועה ועסקה בכוריאוגרפיה. ב- 1977 נסעה ללונדון ונשארה שם 14 שנה. בלונדון המשיכה בדרכה כרקדנית, כוריאוגרפית ומורה לריקוד והתעמלות מיוחדת לנשים. ב- 1978 "גילתה" את הטאי צ'י והצ'יקונג, אלו התאימו כמו כפפה ליד, לתפיסתה את הגוף המתנועע, ולדרך בה לימדה עד כה. מכאן היה טבעי ללמוד שיאצו ואקופונקטורה (דיקור).
לילי למדה עם סיפו (מאסטר) גארי ראג, ומאסטר סיפו אדי וו קוונג יו- Eddie Wu Kwong Yu שהוא דור 5 למשפחת וו- Wu שזה הסגנון שהיא מלמדת. כיום לילי היא מאסטר בטאי צ'י וצי'קונג. יש לה בית ספר בת"א ומלמדת כיתות אמן Master classesבניו יורק ובאירופה.
לילי למדה עם סיפו (מאסטר) גארי ראג, ומאסטר סיפו אדי וו קוונג יו- Eddie Wu Kwong Yu שהוא דור 5 למשפחת וו- Wu שזה הסגנון שהיא מלמדת. כיום לילי היא מאסטר בטאי צ'י וצי'קונג. יש לה בית ספר בת"א ומלמדת כיתות אמן Master classesבניו יורק ובאירופה.
לילי פיתחה שיטות לעבודה בחברות היי טק על סמך ניסיונה בחברת "טלרד" שבה עבדה עם כל העובדים בכל המחלקות בלי יוצא מן הכלל. הוציאה קלטת (וידיאו ו-DVD) לטאי צ'י וצ'י קונג. וכן קלטות מיוחדת של תרגילים ברוח הטאי צ'י המיועדת לאנשים היושבים רוב היום במשרד מול המחשב. שתי הקלטות הפכו לרבי מכר בארץ בעקבות כתבה בידיעות אחרונות. בשנים האחרונות הוסיפה לפעילותה NLP- Neuro Linguistic Programming. בשיטה זו היא מטפלת בצורה פרטנית, וכן מעבירה קורסים בישראל, בניו יורק וטורקיה. לילי משלבת את ידיעותיה ומומחיותה בגוף המתנועע, טאי צ'י ו-NLP בכל דבר שהיא עושה.
בימים אלה, לילי מסיימת לכתוב ספר על שיטת ה-NLP וממשיכה ללמד נאמנות את תלמידיה.
יום שבת, 3 בינואר 2009
Do you have memories from Warsaw?
I have a memory from the time I was a little girl. I was in a baby stroller and I was dressed with white fur while traveling in the a garden with my father.
I have a memory from the time I was a little girl. I was in a baby stroller and I was dressed with white fur while traveling in the a garden with my father.
Did you go back to Poland after the war?
No.
Why?
No.
Why?
Because I don’t have anything to do there.
Do you remember the house or street you were living in Warsaw?
No.
How old were you when you came to Israel?
I was 5 or 6 years old when I came on a kids "MAAPILIM" ship.
The first chocolate I ever had was given to me by an American soldier.
Have you always spoken this freely about the war?
No I haven’t spoken for many years just about 10 years ago I stated to talk about it.
Why?
I was a little and deferent girl in the KIBBUTZ. I looked at the kids around me and ,I was different from them. Until then all the kids I knew were without parents like me. And in the Kibbutz all of the kids had parents and a family.
Another thing was that all the kids had black hair and freckles and I had blond hair and white skin so I wav very different.
As a little girl, I thought that I might have done something very bad that made me deserve this .and I couldn’t think about all of it logically.
I really wanted to be like all the other kids in the Kibbutz but my hair was filled with lice. On the Kibbutz I was sleepping in a room with 3 more kids and every night had to get treatment against the lice that treatment was a very aggressive, thing they would put kerosrne on my hair and wrap it with a piece of cloth and let me sleep with it all night. This would happen night after night. And the kids who were sleeping with me in the room would laugh around me.
Later on, four more kids who survived the Holocaust came to the Kibbutz but they never talked about what they had been threugh either.
Did you go right away to the Kibbutz when you came to Israel?
Yes, at first I moved to Kibbutz Atlit Then a womAn who worked at a foundation called Aliat Hanoar who knew about a family that was looking to adopt a child on a Kiboz named Male Hachamisha took me. So I lived with that woman for a week on a Kibbutz named Kiryat Anavim and then I moved to the adopting family on Kibbutz MALE Hchamish. The woman who adopted me was named Badana.
A few years agoI found my an uncle who lived in America
Was tha uncle the only one who found you?
Yes, he was the only one left from my family after the ware. He died in 1953. I I didn’t know him or see him .We just mailed each other
Do you remember the house or street you were living in Warsaw?
No.
How old were you when you came to Israel?
I was 5 or 6 years old when I came on a kids "MAAPILIM" ship.
The first chocolate I ever had was given to me by an American soldier.
Have you always spoken this freely about the war?
No I haven’t spoken for many years just about 10 years ago I stated to talk about it.
Why?
I was a little and deferent girl in the KIBBUTZ. I looked at the kids around me and ,I was different from them. Until then all the kids I knew were without parents like me. And in the Kibbutz all of the kids had parents and a family.
Another thing was that all the kids had black hair and freckles and I had blond hair and white skin so I wav very different.
As a little girl, I thought that I might have done something very bad that made me deserve this .and I couldn’t think about all of it logically.
I really wanted to be like all the other kids in the Kibbutz but my hair was filled with lice. On the Kibbutz I was sleepping in a room with 3 more kids and every night had to get treatment against the lice that treatment was a very aggressive, thing they would put kerosrne on my hair and wrap it with a piece of cloth and let me sleep with it all night. This would happen night after night. And the kids who were sleeping with me in the room would laugh around me.
Later on, four more kids who survived the Holocaust came to the Kibbutz but they never talked about what they had been threugh either.
Did you go right away to the Kibbutz when you came to Israel?
Yes, at first I moved to Kibbutz Atlit Then a womAn who worked at a foundation called Aliat Hanoar who knew about a family that was looking to adopt a child on a Kiboz named Male Hachamisha took me. So I lived with that woman for a week on a Kibbutz named Kiryat Anavim and then I moved to the adopting family on Kibbutz MALE Hchamish. The woman who adopted me was named Badana.
A few years agoI found my an uncle who lived in America
Was tha uncle the only one who found you?
Yes, he was the only one left from my family after the ware. He died in 1953. I I didn’t know him or see him .We just mailed each other
What memories do you have from the ware?
I don’t really remember anything. I have visual memories in my head but I don’t have any order in my head.
I remember visual memories in the Concentration camp .I remember the train that took us to camp. I distinctly remember the feeling of unbearable density. I was with my mother.
I don’t remember her face but I know what she looked like from pictures.
I remember the first time that an Ukraine guy held me in his arms.
It happened in the begging of the war in our house. I remember hearing screams coming from the street.
I had a big dog.
I remember hearing screams and knocks on the door. The door opened and Ukraine solders came into the house. The Ukraines were more cruel than the Nazis. They broke into our house. And one Ukraine solder lifted me into his arms. His breath smelled of wine and his face was red. He was very big. I remember my mom screaming. The Ukraine put me on the ground. I saw my dog lying I touched him ,he was bleeding. He died. I remember someone saying that the dog died like the uncle, he was shot in the hed.
In some point we moved to the Ghetto
I don’t really remember anything. I have visual memories in my head but I don’t have any order in my head.
I remember visual memories in the Concentration camp .I remember the train that took us to camp. I distinctly remember the feeling of unbearable density. I was with my mother.
I don’t remember her face but I know what she looked like from pictures.
I remember the first time that an Ukraine guy held me in his arms.
It happened in the begging of the war in our house. I remember hearing screams coming from the street.
I had a big dog.
I remember hearing screams and knocks on the door. The door opened and Ukraine solders came into the house. The Ukraines were more cruel than the Nazis. They broke into our house. And one Ukraine solder lifted me into his arms. His breath smelled of wine and his face was red. He was very big. I remember my mom screaming. The Ukraine put me on the ground. I saw my dog lying I touched him ,he was bleeding. He died. I remember someone saying that the dog died like the uncle, he was shot in the hed.
In some point we moved to the Ghetto
Warsaw Ghetto
The Warsaw Ghetto was the largest of the Jewish ghettos located in the territory of General Government during the Second World War. The Warsaw Ghetto was established by the Nazi German Governor-General Hans Frank on October 16, 1940. At this time, the population of the Ghetto was estimated to be 440,000 people, about 38% of the population of Warsaw. However, the size of the Ghetto was about 4.5% of the size of Warsaw. The ghetto was split into two areas, the small ghetto, generally inhabited by richer Jews and the large ghetto, where conditions were much worse. The two ghettos were linked by a single footbridge {See footbridge at The Nazis then closed the Warsaw Ghetto from the outside world on November 16, 1940, building a wall with armed guards.
During the next year and a half, thousands of the Polish Jews as well as some Romani people from smaller cities and the countryside were brought into the Ghetto, while diseases (especially typhus) and starvation kept the inhabitants at about the same number. Average food rations in 1941 for Jews in Warsaw were limited to 1184 kcal, compared to 1669 kcal for gentile Poles and 2,614 kcal for Germans.
Unemployment was a major problem in the ghetto. Illegal workshops were created to manufacture goods to be sold illegally on the outside and raw goods were smuggled in often by children. Hundreds of four to five year old Jewish children went across en masse to the "Aryan side", sometimes several times a day, smuggling food into the ghettos, returning with goods that often weighed more than they did. Smuggling was often the only source of subsistence for Ghetto inhabitants, who would otherwise have died of starvation. Despite the grave hardships, life in the Warsaw Ghetto was rich with educational and cultural activities, conducted by its underground organizations. Hospitals, public soup kitchens orphanages, refugee centers and recreation facilities were formed, as well as a school system. Some schools were illegal and operated under the guise of a soup kitchen. There were secret libraries, classes for the children and even a symphony orchestra. The life in the ghetto was chronicled by the Oyneg Shabbos group.
Over 100,000 of the Ghetto's residents died due to rampant disease or starvation, as well as random killings, even before the Nazis began massive deportations of the inhabitants from the Ghetto's Umschlagplatz to the Treblinka extermination camp during the Gross-aktion Warschau, part of the countrywide Operation Reinhard. Between Tisha B'Av (July 23) and Yom Kippur (September 21) of 1942, about 254,000 Ghetto residents (or at least 300,000 by different accounts) were sent to Treblinka and murdered there. In 1942 Polish resistance officer Jan Karski reported to the Western governments on the situation in the Ghetto and on the extermination camps. By the end of 1942, it was clear that the deportations were to their deaths, and many of the remaining Jews decided to fight.
Warsaw Ghetto Uprising and destruction of the Ghetto
On January 18, 1943, the first instance of armed resistance occurred when the Germans started the final expulsion of the remaining Jews. The Jewish fighters had some success: the expulsion stopped after four days and the ŻOB and ŻZW resistance organizations took control of the Ghetto, building shelters and fighting posts and operating against Jewish collaborators. During the next three months, all inhabitants of the Ghetto prepared for what they realized would be a final struggle.
The final battle started on the eve of Passover, April 19, 1943, when the large Nazi force entered the ghetto. After initial setbacks, the Germans under the field command of Jürgen Stroop systematically burned and blew up the ghetto buildings, block by block, rounding up or murdering anybody they could capture. Significant resistance ended on April 23, 1943, and the Nazi operation officially ended in mid-May, symbolically culminated with the demolition of the Great Synagogue of Warsaw on May 16, 1943. According to the official report, at least 56,065 people were killed on the spot or deported to German Nazi concentration and death camps, most to Treblinka.
.
I have an image in my hed of my mom and me and dad in a room and they are yelling at each other. It probably was in the Ghetto. After the time in the Ghetto we moved to my parents friends who lived in the Aryan side.The next image I have is that my mom whent into the closet there. I remember her being very upset. Finally my mom was caught and she was sent to a labor camp.
There were "deals" of exchanging Jews with the Temples who were in Israel
Templers
The Warsaw Ghetto was the largest of the Jewish ghettos located in the territory of General Government during the Second World War. The Warsaw Ghetto was established by the Nazi German Governor-General Hans Frank on October 16, 1940. At this time, the population of the Ghetto was estimated to be 440,000 people, about 38% of the population of Warsaw. However, the size of the Ghetto was about 4.5% of the size of Warsaw. The ghetto was split into two areas, the small ghetto, generally inhabited by richer Jews and the large ghetto, where conditions were much worse. The two ghettos were linked by a single footbridge {See footbridge at The Nazis then closed the Warsaw Ghetto from the outside world on November 16, 1940, building a wall with armed guards.
During the next year and a half, thousands of the Polish Jews as well as some Romani people from smaller cities and the countryside were brought into the Ghetto, while diseases (especially typhus) and starvation kept the inhabitants at about the same number. Average food rations in 1941 for Jews in Warsaw were limited to 1184 kcal, compared to 1669 kcal for gentile Poles and 2,614 kcal for Germans.
Unemployment was a major problem in the ghetto. Illegal workshops were created to manufacture goods to be sold illegally on the outside and raw goods were smuggled in often by children. Hundreds of four to five year old Jewish children went across en masse to the "Aryan side", sometimes several times a day, smuggling food into the ghettos, returning with goods that often weighed more than they did. Smuggling was often the only source of subsistence for Ghetto inhabitants, who would otherwise have died of starvation. Despite the grave hardships, life in the Warsaw Ghetto was rich with educational and cultural activities, conducted by its underground organizations. Hospitals, public soup kitchens orphanages, refugee centers and recreation facilities were formed, as well as a school system. Some schools were illegal and operated under the guise of a soup kitchen. There were secret libraries, classes for the children and even a symphony orchestra. The life in the ghetto was chronicled by the Oyneg Shabbos group.
Over 100,000 of the Ghetto's residents died due to rampant disease or starvation, as well as random killings, even before the Nazis began massive deportations of the inhabitants from the Ghetto's Umschlagplatz to the Treblinka extermination camp during the Gross-aktion Warschau, part of the countrywide Operation Reinhard. Between Tisha B'Av (July 23) and Yom Kippur (September 21) of 1942, about 254,000 Ghetto residents (or at least 300,000 by different accounts) were sent to Treblinka and murdered there. In 1942 Polish resistance officer Jan Karski reported to the Western governments on the situation in the Ghetto and on the extermination camps. By the end of 1942, it was clear that the deportations were to their deaths, and many of the remaining Jews decided to fight.
Warsaw Ghetto Uprising and destruction of the Ghetto
On January 18, 1943, the first instance of armed resistance occurred when the Germans started the final expulsion of the remaining Jews. The Jewish fighters had some success: the expulsion stopped after four days and the ŻOB and ŻZW resistance organizations took control of the Ghetto, building shelters and fighting posts and operating against Jewish collaborators. During the next three months, all inhabitants of the Ghetto prepared for what they realized would be a final struggle.
The final battle started on the eve of Passover, April 19, 1943, when the large Nazi force entered the ghetto. After initial setbacks, the Germans under the field command of Jürgen Stroop systematically burned and blew up the ghetto buildings, block by block, rounding up or murdering anybody they could capture. Significant resistance ended on April 23, 1943, and the Nazi operation officially ended in mid-May, symbolically culminated with the demolition of the Great Synagogue of Warsaw on May 16, 1943. According to the official report, at least 56,065 people were killed on the spot or deported to German Nazi concentration and death camps, most to Treblinka.
.
I have an image in my hed of my mom and me and dad in a room and they are yelling at each other. It probably was in the Ghetto. After the time in the Ghetto we moved to my parents friends who lived in the Aryan side.The next image I have is that my mom whent into the closet there. I remember her being very upset. Finally my mom was caught and she was sent to a labor camp.
There were "deals" of exchanging Jews with the Temples who were in Israel
Templers
Templers are members of the Temple Society (German: Tempelgesellschaft), a German Protestant sect with roots in the Pietist movement of the Lutheran Church. The Templers were expelled from the church in 1858 because of their millennial beliefs. Their aim was to realize the apocalyptic visions of the prophets of Israel in the Holy Land. Membership in the Temple Society today is about 1000 members.[citation needed]
Etymology
The word Temple is derived from the concept of the Christian Community as described in the New Testament, see 1 Corinthians 3:16 and 1 Peter 2:5, where every person and the community are seen as temples in which God's spirit dwells.
History
Christoph Hoffmann and Georg David Hardegg founded the Temple Society at Kirschenhardthof near Ludwigsburg in 1861. This religious society has its roots in the Pietism within the Lutheran Church in the State of Württemberg. Called "Deutscher Tempel" by its founders, their aim was to promote spiritual cooperation to advance the rebuild of the Temple in the Holy Land (Palestine), in the belief that their foundation promotes the second coming of Christ. On their course to achieve that goal, their contributions towards raising the standards of agriculture, crafts, scientific research, business and building in an undeveloped province under Turkish rule were significant. Many see them as an indispensable aid in the early establishment of the Yishuv, and perhaps a role model for the Zionist Movement of the time. The Templers are sometimes confused with the Knights Templar, a Crusader order.
Early settlement in Palestine
Etymology
The word Temple is derived from the concept of the Christian Community as described in the New Testament, see 1 Corinthians 3:16 and 1 Peter 2:5, where every person and the community are seen as temples in which God's spirit dwells.
History
Christoph Hoffmann and Georg David Hardegg founded the Temple Society at Kirschenhardthof near Ludwigsburg in 1861. This religious society has its roots in the Pietism within the Lutheran Church in the State of Württemberg. Called "Deutscher Tempel" by its founders, their aim was to promote spiritual cooperation to advance the rebuild of the Temple in the Holy Land (Palestine), in the belief that their foundation promotes the second coming of Christ. On their course to achieve that goal, their contributions towards raising the standards of agriculture, crafts, scientific research, business and building in an undeveloped province under Turkish rule were significant. Many see them as an indispensable aid in the early establishment of the Yishuv, and perhaps a role model for the Zionist Movement of the time. The Templers are sometimes confused with the Knights Templar, a Crusader order.
Early settlement in Palestine
The remains of Templer buildings of Sarona in the HaKirya section of Tel Aviv.
Hoffmann and Hardegg purchased land at the foot of Mount Carmel and established a colony there in 1868. At the time, Haifa had a population of 4,000. The Templers are credited today with promoting the development of the city. The colonists built an attractive main street that was much admired by the locals. It was 30 meters wide and planted with trees on both sides. The houses, designed by architect Jacob Schumacher, were built of stone, with red-shingled roofs, instead of the flat or domed roofs common in the region. Hard work, the harsh climate and epidemics claimed the lives of many before the colony became self-sustaining. Hardegg stayed in Haifa, while Hoffmann established colonies in Sarona near Jaffa a year later, in the Valley of Refaim Jerusalem.The Templer's first agricultural colony was Sarona on the road from Jaffa to Nablus. The colony's oranges were the first to carry a "Jaffa orange" brand, one of the better known agricultural brands in Europe, used to market Israeli oranges to this day. The Templers established a regular coach service between Haifa and the other cities, promoting the country's tourist industry, and made an important contribution to road construction.
Affiliation with the Third Reich
During the 1930s, when the Nazi party rose to power, Nazi youth movements were established in the Templer colonies. Some Templers enlisted in the German army. In 1939, when World War II erupted, the British authorities declared them enemy nationals, placed them under arrest and deported many of them to Australia. During World War II, the British government brokered the exchange of about 1000 Templers for 550 Jews under German control. In 1962, the State of Israel paid 54 million Deutsche Marks in compensation to property owners whose assets were nationalized.
Timeline of the Temple Society
1861 The Temple Society was founded in south-west Germany by Christoph Hoffmann (1815-1885) and his friends, following a split with the Lutheran Landeskirche in Württemberg (7/10/1859) over dogmatic rituals. Plans for a move to Palestine considered.
The centre of the new movement was from 1856 on at Kirschenhardthof, were a community Hall and a school were commissioned in July that year. The community consisted of 9 properties of approximately 5ha each. It could at most accommodate 132 residents.
Attempts by impatient members in 1867 at settlement in Palestine on their own had tragic consequences. Of the 25 persons in the group who tried to settle in the north, 15 died within a year, 7 in Medjedel and 8 in Samunieh.
1868 Beginning of carefully planned migration of Templers to the Holy Land (then part of the Ottoman Empire). Over many years urban and rural settlements with church halls and schools, and commercial, trade, farm and transport enterprises were established in a number of locations including Jerusalem, Haifa and Jaffa.
The faith and ideas of the Templers also spread to the Russian Mennonite settlement of Molotschna where Johann Lange, former student from Württemberg, formed the Tempelhof congregation in Gnadenfeld after years of bitter controversy.
1875 Publication of 'Occident und Orient, Part 1' by Christoph Hoffmann. English translation 1995 'The Temple Society and its Settlements in the Holy Land' [ISBN 0-9597489-4-6], Occident and Orient, Part 1.
1921 Those Templers interned in Helouan, Egypt, towards the end of World War I returned to their settlements in Palestine (now a British Mandate). The settlements soon flourished again.
1939 German Templers were interned in Palestine at the outbreak of World War II.
1941 Over 500 Templers from Palestine were transported to Australia, where internment continued in Tatura, Victoria, until 1946-7.
1948 Formation of the State of Israel. Templers cannot return there, those left had to leave. Most now live in Australia and Germany.
The Temple Society Australia
1948-50 Australian Templers consolidate around Melbourne, Sydney and Adelaide. Over the years church halls and community centres were established at Boronia, Bayswater and Bentleigh in Melbourne, Meadowbank in Sydney and at Tanunda near Adelaide.
1950 Formation of the Temple Society Australia with Dr. Richard Hoffmann as Regional Head
1970 Australian and German Templer Regions linked formally by appointment of Dr. R. O. Hoffmann as President of the Temple Society
1972 Templer Home for the Aged opened in Bayswater
1979 Tabulam Nursing Home, located next to the Templer Home for the Aged, begun as a joint undertaking with the Australian-German Welfare Society.
1981 New Youth Group club room and school rooms completed at Bayswater.
1986 Templers in Germany and Australia celebrate 125 years of Temple Society.
1987 Sydney Templers secure places in the St. Hedwig Homes for the Aged of the Catholic German Community of St. Raphael in Blacktown NSW, opened in 1989.
1988 Dr Richard Hoffmann retires. Dietrich Ruff is elected as the new President of the Temple Society
1990s New initiatives: Templer residential unit development in Bayswater, Kids' Club, Australian-German Templer Exchange, Country Victorian Templer Groups
2001/2 Dietrich Ruff retires. Peter Lange is elected as the new President of the Temple Society
2002 A new Temple Chapel is built in the Bayswater Community Centre. Extensive Remodel of the TTHA.
2005 TSA Constitution changed to reflect the lifestyle of its members in Australia. It is no longer a community-based organisation, but one consisting of many focus and interest groups.
Tempelgesellschaft in Germany
1949 After a pause of 10 years, publication of Die Warte des Tempels is resumed in September. Rundschreiben keeps members informed.
1950 Management office installed at Mozartstraße 58, where meetings and religious services were held. Treffpunkt Mozartstraße became hub of social activities.
1954, at a General Meeting in September a revision of the 20 year-old constitution is propose.
1962, on January 27 the new constitution was finalised and accepted and the Tempelgesellschaft in Deutschland e.V. (TGD) instituted. A move to larger premises initiated.
1967 New community centre officially opened in Felix-Dahn-Straße, Degerloch
1970 the Australian and German Templer Regions formally linked by the appointment of Dr. R. O. Hoffmann as President of the society.
1976 TGD joins Bund für Freies Christentum.
We succeeded in being in one of those exchange deals and one day my mom took me to a hotel named Hotel Polsky .It was the place where those deals took place ,only we ended up in Bergen Belzen rather then in Israel.
To get into one of these deals you needed a certificate. My mom paid some one who had a certificate with jewelry or money I assume we were a very rich family. He filled our name in the his certificate.
We arrived at Bergen Belzen with these men. He was a big crook.
Bergen-Belsen concentration camp
Bergen-Belsen (or Belsen) was a Nazi concentration camp in Lower Saxony in northwestern Germany, southwest of the town of Bergen near Celle. Between 1943 and the war's end, an estimated 50,000 Russian Prisoners of War and a further 50,000 inmates died there, up to 35,000 of them dying of typhus in the first few months of 1945.
The camp was liberated on April 15, 1945 by the British 11th Armoured Division. 60,000 prisoners were found inside, most of them seriously ill, and another 13,000 corpses lay around the camp unburied. The scenes that greeted British troops were described by the BBC's Richard Dimbleby, who accompanied:
Operation
Bergen-Belsen was first set up in 1940 as the prisoner of war camp Stalag XI-C (named Stalag XI-C/311 for 600 Belgian and French POW's). Between this time and the spring of 1942, about 18,000 Soviet soldiers died of hunger, cold and disease.
In 1942, Bergen-Belsen became a concentration camp and was placed under SS command in April 1943. Initially it was designated Aufenthaltslager ("detention camp") to hold several thousand Jews intended to be sent overseas in exchange for German civilians who were interned. In March 1944, part of the camp was redesignated as an Erholungslager ("recovery camp"), where prisoners too sick to work were brought from other camps. In August 1944, a shipment of approximately 8,000 female prisoners of various nationalities arrived from Auschwitz, most of whom were sent to Arbeitskommandos to work in factories.
December 1944 saw the completion of the change-over of Bergen-Belsen into a concentration camp when SS-Hauptsturmführer Josef Kramer, previously at Auschwitz-Birkenau, became the new camp commander. The number of inmates in the camp on December 1, 1944,was 15,247. . In 1945, large numbers of prisoners were moved to Belsen from the eastern camps as the Soviet forces advanced. The resulting overcrowding led to a vast increase in deaths frowas m disease (particularly typhus) and malnutrition in a camp originally designed to hold about 10,000 inmates. The number of inmates increased from 22,000 on February 1, 1945, to 41,520 on March 1, 43,042 on April 1 and ultimately to about 60,000 on April 15. The number of deaths increased from 7,000 in February to 18,168 during March and 9,000 during the first half of April. The bodies of these prisoners were buried in mass graves.
There were no gas chambers in Bergen-Belsen, since the mass executions took place in the camps further east. Nevertheless, an estimated 50,000 Jews, Czechs, Poles, anti-Nazi Christians, homosexuals, and Roma and Sinti (Gypsies) died in the camp. Among them were Czech painter and writer Josef Čapek (est. April 1945), as well as famous Amsterdam residents Anne Frank (who died of typhus) and her sister Margot, who died there in March 1945. The average life expectancy of an inmate was nine months.
After the war, there were allegations that the camp (or possibly a section of it), was "of a privileged nature", compared to others. A lawsuit filed by the Jewish community in Thessaloniki against 55 alleged collaborators claims that 53 of them were sent to Bergen-Belsen "as a special favor" granted by the Germans.
Liberation
When the British and Canadians advanced on Bergen-Belsen in 1945, the German army negotiated a truce and exclusion zone around the camp to prevent the spread of typhus. Under the agreement, Hungarian and regular German troops guarding the camp returned to German lines when Allied troops liberated the camp on April 15, 1945. Although many SS guards had fled the camp, a small number remained, wearing white armbands as a sign of surrender. As a final act of defiance, the retreating Germans cut the water supply to the camp, making it hard for the Allied troops to treat the ill prisoners.
When British and Canadian troops finally entered they found thousands of bodies unburied and thousands of acutely sick and starving inmates. Over the next days the surviving prisoners were deloused and moved to a nearby German Panzer army camp, which became the Bergen-Belsen DP camp. The remaining SS personnel were then forced by armed Allied troops to bury the bodies in pits.
Bergen-Belsen concentration camp was then burned to the ground by flamethrowers mounted on Bren carriers because of the typhus epidemic and louse infestation. The name Belsen after this time refer to events at the Bergen-Belsen DP camp.
In spite of massive efforts to help the survivors, about another 9,000 died in April, and by the end of June 1945 another 4,000 had died (after liberation a total of 13,994 people died). On the 13th day after liberation, the Luftwaffe bombed one of the hospitals in the DP camp, injuring and killing several patient and Red Cross workers. The total number of deaths at Bergen-Belsen from 1943 to June 1945 was about 50,000.
The British troops and medical staff tried these diets to feed the prisoners, in this order:
Bully beef from Army rations. Most of the prisoners' digestive systems were in too weak a state from long-term starvation to handle such food.
Skimmed milk. The result was a bit better, but still far from acceptable.
Bengal Famine Mixture. This is a rice-and-sugar-based mixture which had achieved good results after the Bengal famine of 1943, but it proved less suitable to Europeans than to Bengalis because of the differences in the food to which they were accustomed. Adding the common ingredient paprika to the mixture made it more palatable to these Europeans and recovery started.
Aftermath
Many of the former SS staff that survived the typhus epidemic were tried by the British at the Belsen Trial. At the trial, the world got its first view of Irma Grese, Elisabeth Volkenrath, Juana Bormann, Fritz Klein, Josef Kramer, and the rest of the SS men and women who before served at Mittelbau Dora, Ravensbrück, Auschwitz I, II, III, and Neuengamme. Many of the female guards had served at small Gross Rosen subcamps at Neusalz, Langenleuba, and the Mittelbau-Dora subcamp at Gross Werther. Dozens of the personnel of Bergen-Belsen were found guilty of murder and of crimes against humanity, and most of those were hanged.
After liberation in April 1945, the military training barracks became a camp for displaced persons. Jews awaited transport to America, Australia and to the new Israel. Some Jewish survivors inaugurated a theater company called Kazet (the name played on the German KZ, for concentration camp).
Bergen-Belsen fell into neglect. Ronald Reagan's visit to West Germany in 1985 (see Bitburg) included a hastily-arranged stop at Bergen-Belsen which prompted the West Germans to put together a small documentation center. It soon became inadequate to the accumulating archives, to the general liberalizing process of German identity building after the wall fell, and to the growing public appetite abroad for Holocaust museums, along with the tourist economy they generated. The site is open to the public, featuring a visitors' center, a monument to the dead, and a "House of Silence" for reflection.
On April 15, 2005 there was a commemorative ceremony, and many ex-prisoners and ex-liberating troops attended.
When my mom was caught on the Arian side the Nazis took her to a labor camp where she caught tuberculosis. I first came to Bergen-Belsen when I was 2 years old (I was there for probably 4 years). The Nazis didn't let my mom get in with me because of her tuberculosis. There was a hospital right outside the camp. They took me and my mom and I saw her lying in bed. Later they took me back to camp. Apparently, she was dead.
I stayed with the man that we bought our immigration certificate from him, we were in the men shack. I think he abused me. He put me on the top bed and I couldn't get down to pee so I peed in bed. I remember I was always crying. I don't know if he hit me but apparently now that he did. I did a X-ray and signs of broken ribs were found so it seem like he did hit me. I remember a picture of me lying on the top bed and hearing people talking. I realized they were talking about me and about my mom's death. I also remember someone humming, that's way I have a connection between music and bad news.
The women in camp bought me with bread, and they took care of me. At the beginning, a woman named Bronka took care of me and we kept in touch for many years after the war. One day she was transferred to a concentration camp in France. There were a lot of women that took care of me but I can't remember any of them. They were always changing and I can't remember even their faces. Except for Bronka that I knew about , all the other women took care me in an anonymous way, no names and no face. I remember especially the Germans in the camp. There was always a Germen who picked me up.
I stayed with the man that we bought our immigration certificate from him, we were in the men shack. I think he abused me. He put me on the top bed and I couldn't get down to pee so I peed in bed. I remember I was always crying. I don't know if he hit me but apparently now that he did. I did a X-ray and signs of broken ribs were found so it seem like he did hit me. I remember a picture of me lying on the top bed and hearing people talking. I realized they were talking about me and about my mom's death. I also remember someone humming, that's way I have a connection between music and bad news.
The women in camp bought me with bread, and they took care of me. At the beginning, a woman named Bronka took care of me and we kept in touch for many years after the war. One day she was transferred to a concentration camp in France. There were a lot of women that took care of me but I can't remember any of them. They were always changing and I can't remember even their faces. Except for Bronka that I knew about , all the other women took care me in an anonymous way, no names and no face. I remember especially the Germans in the camp. There was always a Germen who picked me up.
Were there any actions?
People in the camp were dropped dead like flies so they didn't "need" the actions. In Warsaw the actions weren't organized, people were caught up in the street and killed by the Nazis . That is why there are no lists of the dead people that were in Warsaw, and there are no birth certificates – everything was destroyed. Now, people are starting to find out about what was going on, but there is a lot that will never be found.
The Death Marches
The death marches refer to the forcible movement between Autumn 1944 and late April 1945 by Nazi Germany of thousands of prisoners, mostly Jews, from German concentration camps near the war front to camps inside Germany.
Towards the end of World War II in 1944, as Britain and the United States approached the concentration camps from the west, the Soviet Union was advancing from the east. Trapped in the middle of the allied advance, the SS, not wanting the world to know about the Holocaust, decided to abandon the camps, moving or destroying evidence of the various atrocities they had committed there. Thousands of prisoners were killed in the camps before the marches commenced, in acts which at Nuremberg were tried as crimes against humanity.
Although the prisoners were already weak or ill after enduring the routine violence, overwork and starvation of concentration camp life, they were marched for tens of miles in the snow to railway stations; then transported for days at a time without food, water or shelter in freight carriages originally designed for cattle. On arrival at their destination, they were then forced to march again to the new camp. Any prisoners who were unable to keep up due to fatigue or illness were immediately and summarily executed by gunshot.
The first evacuation of Majdanek inmates started in April 1944. Prisoners of Kaiserwald were transported to Stutthof or killed in August.
Mittelbau-Dora was evacuated in April 1945.The SS killed large numbers of prisoners in gas chambers, by lethal injection and by starvation before the marches, and shot dead many more both during and after the death marches. Seven hundred prisoners were killed during one ten-day march of 8,000 Jews, including 6,000 women, who were being moved from camps in the Danzig region, which is bordered on the north by the Baltic Sea. Those still alive when the marchers reached the coast were forced into the sea and shot.
The death marches refer to the forcible movement between Autumn 1944 and late April 1945 by Nazi Germany of thousands of prisoners, mostly Jews, from German concentration camps near the war front to camps inside Germany.
Towards the end of World War II in 1944, as Britain and the United States approached the concentration camps from the west, the Soviet Union was advancing from the east. Trapped in the middle of the allied advance, the SS, not wanting the world to know about the Holocaust, decided to abandon the camps, moving or destroying evidence of the various atrocities they had committed there. Thousands of prisoners were killed in the camps before the marches commenced, in acts which at Nuremberg were tried as crimes against humanity.
Although the prisoners were already weak or ill after enduring the routine violence, overwork and starvation of concentration camp life, they were marched for tens of miles in the snow to railway stations; then transported for days at a time without food, water or shelter in freight carriages originally designed for cattle. On arrival at their destination, they were then forced to march again to the new camp. Any prisoners who were unable to keep up due to fatigue or illness were immediately and summarily executed by gunshot.
The first evacuation of Majdanek inmates started in April 1944. Prisoners of Kaiserwald were transported to Stutthof or killed in August.
Mittelbau-Dora was evacuated in April 1945.The SS killed large numbers of prisoners in gas chambers, by lethal injection and by starvation before the marches, and shot dead many more both during and after the death marches. Seven hundred prisoners were killed during one ten-day march of 8,000 Jews, including 6,000 women, who were being moved from camps in the Danzig region, which is bordered on the north by the Baltic Sea. Those still alive when the marchers reached the coast were forced into the sea and shot.
I was about 5 years old. Eventually, after a long walk, the Nazis put all of us on trains. If the Americans sttoped them, the Nazis would have the Jews and they could negotiate with the Americans. The Americans were getting closer so the Nazis stopped the trains and started taking people out of the trains (in an organized way as they were well organized). They killed every one of them. A woman took me with her and we hid under the train. She got out just for a second and she was killed. I was left by myself and waited for the Americans. It turns out that I have been waiting for about 3 days. The train was abandoned and the Germans ran away. When the Americans came they took all the Jews who had left been to different displaced person camps, they took me to Buchenwald Displaced Persons Camp. In Buchenwald I was alone. Everybody left the camp.
Buchenwald
Buchenwald concentration camp (German: Konzentrationslager or 'KZ' Buchenwald) was a Nazi concentration camp established on the Ettersberg (Etter Mountain) near Weimar, Thuringia, Germany (at the time, Nazi Germany), in July 1937, and one of the largest and first camps on German soil.
Camp prisoners worked primarily as forced labour in local armament factories. Inmates were Jews, Poles, political prisoners, Roma and Sinti, Jehovah's Witnesses, religious prisoners, criminals, homosexuals, and prisoners of war (POWs). Up to 1942 the majority of the political prisoners consisted of communists; later the proportion of other political prisoners increased considerably. Among the prisoners were also writers, doctors, artists, former nobility, and princesses. They came from countries as varied as Russia, Poland, France, Germany, Austria, Czechoslovakia, the Netherlands, Belgium, Norway, Denmark, Latvia, Italy, Romania and Spain (some Second Spanish Republic exiles). Most of the political prisoners from the occupied countries were members of the resistance.
I was left alone with my doll that Bronka made me, it even didn't have hands or legs. I have this picture in my head of myself sitting on my tiny suitcase that I had in Buchenwald and I said to my doll "Don't worry I'll look after you".
A woman named Hilda Hupert saw me. She went back to take me with her. I came to Israel with her. Hilda Hupert took care of Jewish children who were left alone after the war. She knew a Rabbi named Rabbi Newman. With him and with her son they arranged the Jewish Group. 3 weeks before we arrived in Israel they took all the Jewish kids to a palace in Paris, to cheer up the kids. Hilda Hupert said that the kids were happy and had a lot of fun that day. In the nights there were crying and yelling. In Paris they took us to the Eifhel Tower, and let us go up to the second floor.
We came to Israel on a meteor ship on August 16th 1945. We were on the ship for about 2 weeks.
Did you have nightmares at nights?
Yes. I used to stay awake at nights. It has been going on for many years. I couldn't go outside to the toilets at night because I was scared. At the concentration camp we couldn't go out to use the toilet, so when I got to Israel I couldn't go either. Even though was able to walk, I was afraid to go outside. Especially because at the camp there were always male prisoners outside screaming, and it was horrible. They always stood outside in their striped pyjamas near the fences. As a little girl, it frightened me. So I didn't go outside to use the toilet and I wetted my bed as a result.I think that my memory is reconstructed. In the beginning, as I was telling you, all I could remember were pictures and only later on, things that I could relate to something started to come back to me. The camp, the people in the camp, I remember all of them. There's always this picture in my head of the prisoners standing near the fences, always with their striped pyjamas and hats.My memories from the camp are in black and white. Memories of cold, freezing cold. Actually, I think the memories are not even in white, they all very dark, in different shades of black. I'm always surprised that I cannot remember faces, I remember people only because the people who took care of me told me about them. It seems to me like a long line of women with no face. I cannot remember any conversation among people, I cannot remember myself talking to anyone, asking questions in the camp, and not in Israel. It felt like I was a little animal who needs to survive, and nothing is human. No rules, no conversation, no words- none of those things exists.
Hilda Hupert was the first one to talk to me. Tomi, her son, was always teasing me. I don't remember any other communication between people except that, I didn’t ask any questions and noune asked me. In my opinion, it's because it wasn't important enough, the important thing was to survive. I remember the feeling of hunger, and I know that when I first came to Israel I was swollen due to hunger. The first couple of years I was fat because of the hunger, later on I was eating properly and I wasn't fat anymore.I have all these childhood memories, but I'm not sure if it was before the war or during the war because I don't exactly know when I was born. I remember the sound of horseshoe like in a horse carriage. I remember that voice.The first sight I remember was as a baby, lying in my baby carriage wearing white fur, with my father in the garden. I don't have any memories of the city, I don't think I saw the city. All of those memories are soiled- the concentration camp, the shacks and the poor beds.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
