יש לך זיכרונות מוורשה?
יש לי זיכרון ראשון שאני בעגלת תינוקות, לבושה בפרווה לבנה באיזה פארק עם אבא שלי ובחוץ יורד שלג.
חזרת לפולין אחרי המלחמה?
לא.
למה?
אין לי כל כך מה לחפש שם.
את זוכרת את הבית או הרחוב?
לא.
באיזה גיל עלית לארץ?
בגיל 5 או 6, באוניית מעפילים של ילדים. השוקולד הראשון שאכלתי זה מאמריקאי.
תמיד דיברת בחופשיות על המלחמה?
לא, לא דברתי המון שנים התחלתי לדבר רק לפני 10 שנים בערך.
למה?
הייתי ילדה קטנה ושונה בקיבוץ. הסתכלתי על ילדים אחרים מסביבי והייתי שונה. עד אז כל הילדים שהכרתי היו באותו מצב כמוני בלי הורים. בקיבוץ הסתכלתי מסביבי ולכולם היו אבא ואמא ודודים. נוסף לכך, לכולם היה שיער שחור ונמשים ואני הייתי בלונדינית ולבנה ושונה. ובתור ילדה חשבתי שאולי אני עשיתי משהו מאוד מאוד רע שזה מגיע לי.ולא יכולתי לחשוב על זה בהיגיון. ודבר שני רציתי להיות כמו הילדים האחרים. כשרק הגעתי לקיבוץ הייתי מלאה בכינים וכל מני דברים אחרים. ושיכנו אותי בחדר עם עוד שלושה ילדים וכל לילה הייתי צריכה לעשות טיפול נגד כינים, שזה היה טיפול מאוד אלים, היו שמים נפט והיו קושרים את הראש לכל הלילה. וככה לילה אחרי לילה היו עושים לי את הטיפול הזה שמסביבי יש ילדים אחרים שצוחקים בבית ילדים ולא רציתי לדבר. יותר מאוחר הגיעו עוד ארבעה ילדים ניצולי שואה מלבדי ואף אחד מהם לא דיבר אף פעם.אבל גם להם נשארה איזה שהיא משפחה הם לא באו לבד, אני הייתי היחידה שהייתה לגמרי לבד. במשך שנים היו באים אנשים לקיבוץ ומחפשים קרובים ורק לי לא היה אף אחד.
ישר שיכנו אותך בקיבוץ עם עלייתך לארץ?
ישר עליתי לקיבוץ, בתחילה לעתלית. ואז הייתה אישה מעליית הנוער שידעה שיש משפחה במעלה החמישה שרוצה לאמץ אותי. גרתי עם האישה מעליית נוער לשבוע בקיבוץ קריית ענבים ואחר כך עברתי לבית המאמץ במעלה החמישה. אימצה אותי אישה בשם בדנה.
לפני כמה שנים מצא אותי דוד שגר באמריקה
רק הדוד מצא אותך?
כן זה מה שנשאר ממשפחתי, הוא מת בשנת 1953 אני לא הכרתי אותו ולא ראיתי אותו. רק התכתבנו והוא שלח תמונות.
מהן הזיכרונות שיש לך מהמלחמה?
אני לא כל כך זוכרת. יש לי תמונות, אין לי סדר בזיכרונות.
אני זוכרת תמונות בתוך המחנה, אני זוכרת את הרכבת שהגענו למחנה, אני זוכרת בעיקר את ההרגשה של צפיפות איומה, בלתי נסבלת. אני הייתי עם אמא שלי. אני לא זוכרת את הפנים שלה, אני יודעת איך היא ניראת כי יש לי תמונות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאוקראיני הרים אותי על הידיים זה היה עם פרוץ המלחמה בבית שלנו. אני כל הזמן אומרת 'כנראה' כי אני לא יודעת בביטחון אני רק זוכרת תמונות. אני זוכרת תמונה של רחוב ונשמעו צעקות. אני יודעת שהיה לי כלב גדול כמו לאסי כזה. ואני שומעת צעקות ואחר כך חבטות על הדלת. והדלת נפתחת ואני רואה חיילים גדולים והם היו אוקראינים, האוקראינים היו יותר אכזריים מהגרמנים. והם פרצו לבית שלנו ואוקראיני גדול אחד הרים אותי על הידיים שלו. והיה לו סירחון של יין מהפה ופנים אדומות כאלה. והוא היה גדול . והוא החזיק אותי על הידיים ואני זוכרת את אמא שלי צועקת והכול נראה לי כמהומה מאוד גדולה והוא הניח אותי על הרצפה. ואני ראיתי את הכלב שלי שוכב על הרצפה ואני זחלתי אליו נגעתי בו והיה לו משהו דביק כזה אדום , דם. והוא מת. כל מני דברים שהם בגדר שמיעה נחרטו לי בתוך הזיכרון. אני זוכרת ששמעתי שמישהו אומר שהכלב מת בדיוק כמו הדוד. היה לו כנראה כדור במצח. ואני זוכרת את עצמי שוכבת על הכלב הזה.
אנחנו עברנו לגטו באיזה שלב .
גטו ורשה
גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה, ומנה בשיאו כ-450,000 נפש. מרד גטו ורשה היה הגדול מבין מרידות היהודים בזמן השואה.
הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (בצאת יום הכיפורים), ונתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט ( היודנראטים היו מוסדות שלטון יהודיים שהיו ממונים על תיווך בין השלטון הנאצי והקהילה היהודית, ואשר קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה והיוו משטרה יהודית בגטאות) בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.
החיים בגטו
בתחילה יכלו היהודים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בוורשה ה"ארית" נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אריות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט) שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות של "שירות הסדר היהודי".
החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7-13 לערך) - אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.
הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 220 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים, שנחשבו עדיין יהודים לפי חוקי הגזע. בהם היו גם יהודים מגרמניה, אשר על אדמתה לא הקימו הנאצים גטאות.
עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ומסעדות. למרות שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה
עם התחלת האקציות בגטו וחיסולו פרץ מרד בגטו שפעל על ידי המחתרת היהודית בגטו ובראשו עמד מרדכי אנילביץ. לבסוף אחרי כמה ימים של לחימה הגטו חוסל ב16 במאי 1943.
גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה, ומנה בשיאו כ-450,000 נפש. מרד גטו ורשה היה הגדול מבין מרידות היהודים בזמן השואה.
הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (בצאת יום הכיפורים), ונתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן - סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט ( היודנראטים היו מוסדות שלטון יהודיים שהיו ממונים על תיווך בין השלטון הנאצי והקהילה היהודית, ואשר קמו בפקודת הגרמנים בקהילות יהודיות בשטחי הכיבוש באירופה בתקופת השואה והיוו משטרה יהודית בגטאות) בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.
החיים בגטו
בתחילה יכלו היהודים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בוורשה ה"ארית" נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אריות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט) שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק; הגטו חולק לשש נפות, שבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות של "שירות הסדר היהודי".
החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7-13 לערך) - אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים - להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.
הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 220 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים, שנחשבו עדיין יהודים לפי חוקי הגזע. בהם היו גם יהודים מגרמניה, אשר על אדמתה לא הקימו הנאצים גטאות.
עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל - המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ומסעדות. למרות שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה
עם התחלת האקציות בגטו וחיסולו פרץ מרד בגטו שפעל על ידי המחתרת היהודית בגטו ובראשו עמד מרדכי אנילביץ. לבסוף אחרי כמה ימים של לחימה הגטו חוסל ב16 במאי 1943.
יש לי תמונה שאני, אמא ואבא שלי נמצאים בחדר וצועקים אחד על השני כנראה זה היה בגטו. אחרי הגטו עברנו לחברים של ההורים שלי שגרו בצד הארי. והתמונה הבאה שיש לי בראש היא בצד הארי מחוץ לגטו, אמא שלי ואני נמצאות שם בלי אבא שלי וכל פעם יש דפיקות בדלת והגרמנים נכנסים. ואמא שלי נכנסת לארון שם. ואני זוכרת אותה יום אחד מסתובבת ופוכרת את אצבעותיה {כוססת ציפורנים} היא מסתובבת ומסתובבת ואני לא מבינה למה היא כל כך נסערת. בסופו של דבר תפסו את אמא שלי והיא נשלחה למחנה עבודה. ואני נשארתי עם המשפחה הזו. אין לי כזה זיכרון גדול מי היו האנשים בבית. אחר כך היה נוצר סידור של החלפת יהודים עם הטמפלרים שהיו בארץ.
הטמפלרים
טמפלרים הם חברי חבורת המקדש תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים בארץ הקודש, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הצטרפו אליהם חברים מבין בני הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל, שהחלו לעסוק בפעילות פוליטית נאצית. כן הצטרפו חלק מבני המושבות לצבא הגרמני בשנת 1939. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי נתינות ארץ-ישראלית ששהו במחנות ריכוז באירופה. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רבי הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול "האפוטרופוס על נכסי האויב".
הטמפלרים היו מאוד נאצים והתפתו לדעות הנאציות והגרמנים ניסו להחליף אותם ביהודים. ולכן היו סידורים ועסקאות של העברת יהודים תמורת גרמנים שהיו בארץ.
אנחנו הצלחנו להשתלב באחת מהעסקאות האלו. ויום אחד אמא שלי לקחה אותי והלכנו למקום עם הרבה אנשים, כנראה זה היה מהמלון שבו אספו את האנשים שהיו להם את הסרטיפיקטים לפלסטיין. רק שאנחנו הגענו לברגן בלזן במקום לפלסטיין. היה ניתן להשתלב באותן העסקות על ידי אשרות כניסה – סרטיפיקטים לפלסטיין. את כל האנשים בעלי הסרטיפיקטים הגרמנים אספו במלון צפונית לוורשה שקראו לו מלון "הוטל פולסקי" ברחוב דלוגה 29.
טמפלרים הם חברי חבורת המקדש תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים בארץ הקודש, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הצטרפו אליהם חברים מבין בני הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל, שהחלו לעסוק בפעילות פוליטית נאצית. כן הצטרפו חלק מבני המושבות לצבא הגרמני בשנת 1939. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי נתינות ארץ-ישראלית ששהו במחנות ריכוז באירופה. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רבי הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול "האפוטרופוס על נכסי האויב".
הטמפלרים היו מאוד נאצים והתפתו לדעות הנאציות והגרמנים ניסו להחליף אותם ביהודים. ולכן היו סידורים ועסקאות של העברת יהודים תמורת גרמנים שהיו בארץ.
אנחנו הצלחנו להשתלב באחת מהעסקאות האלו. ויום אחד אמא שלי לקחה אותי והלכנו למקום עם הרבה אנשים, כנראה זה היה מהמלון שבו אספו את האנשים שהיו להם את הסרטיפיקטים לפלסטיין. רק שאנחנו הגענו לברגן בלזן במקום לפלסטיין. היה ניתן להשתלב באותן העסקות על ידי אשרות כניסה – סרטיפיקטים לפלסטיין. את כל האנשים בעלי הסרטיפיקטים הגרמנים אספו במלון צפונית לוורשה שקראו לו מלון "הוטל פולסקי" ברחוב דלוגה 29.
הוטל פולסקי
סיפורו של מלון "הוטל פולסקי" שנמצא ברחוב דלוגה 29 הוא סיפור עצוב מאד.
בשנת 1943 הכריז הגסטאפו ברחבי גטו ורשה שב"הוטל פולסקי" מחלקים אשרות כניסה לפלסטינה. היהודים שהיו אז מאד חלשים ונאחזו בכל שביב של תקווה שלמו המון כסף כדי לקנות את האשרות.
בהמשך הפיץ הגסטאפו שב"הוטל פולסקי" מחלקים לחם עם ריבה, בכל מסכת השקרים הזאת הצליח הגסטאפו להוציא את כל היהודים שעוד הסתתרו בגטו מכל המרתפים והמסתורים והעלה אותם לטרנספורטים שלא הגיעו לפלסטינה, הטרנספורטים הגיעו לאושוויץ. או במקרה של לילי לברגן בלזן.
אנחנו הינו אמורים להגיע למלון זה כדי שיחליפו אותנו בגרמנים שהיו בארץ. אמא שלי שילמה למישהו שהיה לו סרטיפיקט (שעליו כתוב אמא ובת) בתכשיטים או בכסף כי כנראה שהיינו משפחה עשירה והוא רשם אותנו על התעודות שלו. הוא היה יהודית אבל במקום להגיע לפלשטיין הגענו לברגן בלזן יחד עם האיש הזה. אותו אדם היה נוכל גדול. הוא היה האיש היחידי שהיהודים רצו להוציא אותו להורג.
בשנת 1943 הכריז הגסטאפו ברחבי גטו ורשה שב"הוטל פולסקי" מחלקים אשרות כניסה לפלסטינה. היהודים שהיו אז מאד חלשים ונאחזו בכל שביב של תקווה שלמו המון כסף כדי לקנות את האשרות.
בהמשך הפיץ הגסטאפו שב"הוטל פולסקי" מחלקים לחם עם ריבה, בכל מסכת השקרים הזאת הצליח הגסטאפו להוציא את כל היהודים שעוד הסתתרו בגטו מכל המרתפים והמסתורים והעלה אותם לטרנספורטים שלא הגיעו לפלסטינה, הטרנספורטים הגיעו לאושוויץ. או במקרה של לילי לברגן בלזן.
אנחנו הינו אמורים להגיע למלון זה כדי שיחליפו אותנו בגרמנים שהיו בארץ. אמא שלי שילמה למישהו שהיה לו סרטיפיקט (שעליו כתוב אמא ובת) בתכשיטים או בכסף כי כנראה שהיינו משפחה עשירה והוא רשם אותנו על התעודות שלו. הוא היה יהודית אבל במקום להגיע לפלשטיין הגענו לברגן בלזן יחד עם האיש הזה. אותו אדם היה נוכל גדול. הוא היה האיש היחידי שהיהודים רצו להוציא אותו להורג.
ברגן בלזן
ברגן-בלזן היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסכסוניה התחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.
ברגן-בלזן היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה ממוקם בסכסוניה התחתית, מדרום-מערב לעיירה ברגן, ליד צלה.
מחנה ברגן בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה כתוצאה הוחזרו מפלסטינה כ-300 אזרחים גרמנים (בתוכם היו נשים יהודיות פולניות אחדות שלא הייתה להן נתינות פלסטינית ועל כן הוחזרו על ידי האנגלים). לצורך החלפות עתידיות הורה הימלר להכין רשימה של 1600 יהודים עם קרובים בפלסטינה. ב-13 בפברואר שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ הכריז על הסכמה עקרונית לתוכנית. בהוראות משרד החוץ הגרמני ב-2 במרץ 1943 נאמר כי יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשבתם של עצורים גרמנים בתמורה להחלפתם בנתיני מדינות אוייב מ"הגזע היהודי"... בקשת משרד החוץ הייתה שכ-30,000 יהודים ממדינות אויב שונות ישמרו זמינים להצעה 
תחילת פעולתו של ברגן בלזן
המשלוח הראשון הגיע לברגן בלזן באמצע יולי 1943 והוא כלל כ-2300-2500 יהודים מפולין, חלקם בעלי אישורים מאמריקה הלטינית. אישורים אלו הושגו על ידי מחזיקיהם בדרכים שונות והייתה בהם הבטחה לקבלת דרכון בהקדם. באוקטבר הודיעו הגרמנים כי 1700 יהודים מבעלי האישורים יעלו על רכבת בדרכם לברגאו שליד דרזדן, כאשר היעד האמיתי היה אושוויץ.
בברגן בלזן היו ביולי 1944 כ-4000 עובדים יהודים שעבדו בעבודות כפייה שונות במחנה ובסביבתו.
ברגן בלזן כמחנה ריכוז
המחנה נחשב המחנה כמחנה מעצר. בשונה ממחנות ריכוז אחרים כגון אושוויץ ו-בוכנוולד ברגן בלזן היה מרוחק מאזורי תעשייה ומרבית האסירים בו הובאו אליו משום שענו על הקריטריונים של הימלר.
בשל ריחוקו מאזורי התעשייה התייחסו אל המחנה כמחנה מעבר לזמן קצר, על כן, החל ממרץ 1944 נפתח אזור במחנה "מחנה הבראה" לקליטת חולים ותשושים ממחנות ריכוז אחרים. למרות קליטת אסירים רבים מתוכם חולים, לא התבצעו עבודות לתחזוקת התשתיות הסניטריות של המחנה, אך המחנה הורחב באמצעות הוספת אוהלים.
ב-7 באוגוסט 1944 הוקם מחנה הנשים בברגן בלזן. 12 אוהלים הוקמו לקליטת משלוחי הנשים. המשלוח הראשון הגיע ב-11 באוגוסט, ובימים שלאחריו אלפי נשים נוספות. המשלוחים כללו: נשים יהודיות מפולין ומהונגריה שהובאו ממחנות עבודה במזרח עקב התקדמותו המהירה של הצבא הרוסי. בשל מצב בריאותם הטוב יחסית של נשים אלו מרביתן נשארו במחנה רק זמן קצר, עבורן היה המחנה רק תחנת מעבר אל מחנות עבודה נוספים.
סבל האסירים בברגן-בלזן לקראת סוף המלחמה
כשנסגר מחנה בירקנאו הובלו עשרות אלפי יהודים ששרדו את הסלקציות בדרכים שונות אל עבר מחנות בתחומי הרייך. לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעלים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן בלזן.החל מינואר 1945 הידרדרו תנאי האסירים בברגן בלזן במהרה ועשרות אלפי אנשים מתו בו באיטיות. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן בלזן 18,168 אסירים.אסירים נשלחו לברגן בלזן כמעט עד לשחרורו ב-15 באפריל 1945 וכמות האסירים במחנה עלתה מחודש לחודש למרות שיעור התמותה העצום. בדצמבר 1944 היו במחנה 15,257 אסירים, ב-15 במרץ 1945 45,117 וביום השחרור נספרו בברגן בלזן כ-60,000 איש. רק אחוז קטן מהנספים בברגן בלזן נהרגו בירי. לגרמנים לא היה צורך להרוג אסירים שכן עשרות אלפים מתו מתשישות או מרעב. מגיפות התפשטו במהירות במחנה ומתחילת 1945 לא היו במחנה ברגן בלזן התקנים סניטריים כלל.בפברואר מנת המזון היומית של אסיר הייתה ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה “קפה”. בשבועות האחרונים לפני השחרור הופסקה אספקת המזון למחנה כליל.
בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, וכמובן שלא יכלו להתרחץ. בימים האחרונים לפני השחרור גם אספקת המים הדלה שהייתה במחנה הופסקה עקב ההפצצות. הגרמנים לא נקפו אצבע על מנת לחדש את אספקת המים למחנה הריכוז למרות שלמחנה הגרמני הסמוך חודשה אספקת המים.מדי יום, לפי דרישתו של קרמר, היו העצורים צריכים לעמוד שעות ארוכות בחוץ מבלי להתחשב בתנאי מזג האויר. הגרמנים השומרים הורשו לשבת בזמן זה משום שהם לא הורשו לעזוב והיה קשה להם לעמוד כל כך הרבה שעות.הצפיפות במחנה הייתה גדולה ובצריפים שהתאימו לכל היותר ל-1,500-2,000 אנשים שוכנו 15,000 אנשים. תנאי התברואה הבלתי אפשריים היוו כר פורה להתפשטות מהירה של מחלות. מחלת הטיפוס שהתפשטה במהירות בקרב האסירים הפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס, החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. אסירים מתנדבים נאלצו להלחם במחלות ובתנאים התברואתיים הבלתי אפשריים ללא קבלת שום סיוע, הודות להם נמנעה קטסטרופה גדולה יותר.בפברואר בעיית פינוי הגופות הפכה להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה מאחר ובקרמטוריום יכלו לשרוף רק 3 גופות בו זמנית. במרץ החלה ערימת גופות בתלים שבהם הונחו עצים ספוגים בנפט שהובערו, אך בסוף מרץ משרד היערות אסר על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב וגופות האסירים נותרו במקום בו מתו. לכשהיה ברור כי השחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין ה-11 ל-14 באפריל אסירים שעוד יכלו ללכת נלקחו למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. כ-2000 אסירים הועסקו בעבודה זו משש בבוקר ועד החשיכה. בתמורה קיבלו ¼ ליטר מרק מימי ללא לחם ושתייה נוספת. בהוראת קרמר ניגנה תזמורת מנגינות ריקודים בעת פינוי הגופות.
השחרור
ב-15 באפריל המחנה נמסר לידי הבריטים.הכניסה למחנה הייתה בעקבות הפסקת אש מקומית בין הפיקוד הגרמני לפיקוד האנגלי בפיקודו של טיילור בלפור (Taylor Balfour). הפסקת האש הזו הייתה אירוע חריג והיא נבעה בעיקר בשל מגפת הטיפוס שפרצה במחנה ולא איפשרה את פינוי המחנה בטח שלא במהלך קרב, על כן שני הצדדים הסכימו שלא להילחם בקרבת המחנה.בשל מגפת הטיפוס הורה הימלר שלא לפנות את ברגן בלזן אל עבר תחומי הרייך בדומה לשאר מחנות הריכוז. הפסקת האש כללה רצועה של 6-8 ק"מ מסביב למחנה בהם חלה הפסקת האש. כמו כן הוסכם כי עד לכניסת האנגלים המחנה ישמר על ידי שומרים קבוצה של חיילים הונגרים מהצבא הגרמני (שקיבלו אישור לחזור לשורות הגרמנים בתוך שישה ימים על נשקם ורכביהם). קרמר וכחמישים אנשי SS עזבו את המחנה ב-13 באפריל.ביום ראשון אחר הצהרים ה-15 באפריל 1945 ב' באייר התש"ה נכנסה קבוצה קטנה של קצינים אנגלים אל ברגן בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. ביום השחרור ובימים שלאחריו מראות מפחידים נגלו לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים.האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים גם לאחר שחרור המחנה כ-14,000 אסירים מצאו את מותם בימים שלאחר השחרור. האנגלים שנחרדו מזוועות המחנה זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים. אלו שאכלו לאחר שנות רעב ארוכות קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, רבים מהם מתו מאכילה מופרזת.ב-17 באפריל הגיע כוח גדול של בריטים אל המחנה בפניהם היו שתי משימות האחת פינוי הגופות והשנייה פינוי הניצולים. לצורך פינוי הגופות נלקחו לעבודה אנשי SS. פינוי חלקי של הניצולים החל ב-18 באפריל כאשר קבוצה של 500 חולי טיפוס ראשונים נלקחו לבית חולים צבאי. הפינוי המאסיבי של הניצולים החל ב-24 באפריל והוא נמשך עד ה-21 במאי.ב-21 במאי הועלה מחנה ברגן בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.
כשתפסו את אמא שלי כשהיינו בצד הארי. תפסו אותה ולקחו אותה למחנה עבודה ושם היא חלתה בשחפת. הגעתי לברגן בלזן בגיל שנתיים וכנראה שהייתי שם כ4 שנים בערך .לאמא שלי לא נתנו להיכנס כי היא הייתה חולת שחפת. אני זוכרת שהיה בית חולים מחוץ למחנה. ולקחו אותי לראות את אמא וראיתי אותה שוכבת במיטה ואחר כך החזירו אותי למחנה. מסתבר שהיא מתה.
אני הייתי עם האיש הזה שממנו קנינו את הסרטיפיקטים, הייתי איתו בצריף של הגברים. הוא היה מאוד מתעלל והוא שם אותי למעלה על המיטה העליונה כי הייתי קטנה, והייתי עושה פיפי ואני תמיד זוכרת שאני בוכה כל הזמן. אני לא יודעת בדיוק אם הוא הרביץ לי אבל כנראה שכן כי לפני כמה שנים עשיתי צילום רציני של ריאות, הסתבר שיש שם סימנים של צלעות שנשברו בגיל מאוד מוקדם. אני זוכרת תמונה שאני שוכבת על המיטה העליונה ואני שומעת שאנשים מדברים ואני הבנתי שהם מדברים עלי ועל זה שאמא שלי איננה, מתה. אני גם זוכרת שמישהו אחר זמזם באותו רגע. ותמיד איך שהוא יש לי איזה קישור בראש בין מוסיקה לבין בשורות רעות, לבין משהו נורא שהולך לקרות.
הנשים במחנה קנו אותי ממנו בלחם והן טפלו בי. בהתחלה הייתה מישהי אחת מסוימת בשם ברונקה איתה היה לי קשר עוד אחרי המלחמה. אבל העבירו אותה באיזה שלב למחנה ריכוז בצרפת. ואז כל מני נשים טפלו בי שם בתורות ואני לא זוכרת אף אחת מהן, אפילו לא פרצופים הן כל הזמן התחלפו כל פעם הייתה מישי אחרת שטיפלה בי וחוץ ממרונקה שידעתי עליה, כל האחרים טיפלו בי באופן אנונימי בלי שמות ובלי פרצופים אבל אני יודעת שתמיד הייתה מישהי שטיפלה בי. אני זוכרת את המחנה ובמיוחד את הגרמנים. אני זוכרת שתמיד היה איזה גרמני שהרים אותי על הידיים.
היו אקציות?
במחנה כבר לא היו צריכות להיות אקציות כי מתו שם אנשים כל הזמן כמו זבובים. בוורשה לא היה סדר של אקציות כי סתם תפסו אנשים ברחוב והרגו אותם ולכן מוורשה אין רשימות של אנשים שמתו. מוורשה גם לכן אין תעודות לידה כי הכול נהרס. עכשיו רק מתחילים לגלות דברים אבל יש עוד הרבה מאוד נסתר.
כשיצאנו מהמחנה, כיוון שבעלות הברית התקרבו, הובילו אותנו בהליכה כשידעו שהאמריקאים מתקרבים. בצעדות שנקראו צעדות המוות ואני זוכרת את הצעידה הזאת
תחילת פעולתו של ברגן בלזן
המשלוח הראשון הגיע לברגן בלזן באמצע יולי 1943 והוא כלל כ-2300-2500 יהודים מפולין, חלקם בעלי אישורים מאמריקה הלטינית. אישורים אלו הושגו על ידי מחזיקיהם בדרכים שונות והייתה בהם הבטחה לקבלת דרכון בהקדם. באוקטבר הודיעו הגרמנים כי 1700 יהודים מבעלי האישורים יעלו על רכבת בדרכם לברגאו שליד דרזדן, כאשר היעד האמיתי היה אושוויץ.
בברגן בלזן היו ביולי 1944 כ-4000 עובדים יהודים שעבדו בעבודות כפייה שונות במחנה ובסביבתו.
ברגן בלזן כמחנה ריכוז
המחנה נחשב המחנה כמחנה מעצר. בשונה ממחנות ריכוז אחרים כגון אושוויץ ו-בוכנוולד ברגן בלזן היה מרוחק מאזורי תעשייה ומרבית האסירים בו הובאו אליו משום שענו על הקריטריונים של הימלר.
בשל ריחוקו מאזורי התעשייה התייחסו אל המחנה כמחנה מעבר לזמן קצר, על כן, החל ממרץ 1944 נפתח אזור במחנה "מחנה הבראה" לקליטת חולים ותשושים ממחנות ריכוז אחרים. למרות קליטת אסירים רבים מתוכם חולים, לא התבצעו עבודות לתחזוקת התשתיות הסניטריות של המחנה, אך המחנה הורחב באמצעות הוספת אוהלים.
ב-7 באוגוסט 1944 הוקם מחנה הנשים בברגן בלזן. 12 אוהלים הוקמו לקליטת משלוחי הנשים. המשלוח הראשון הגיע ב-11 באוגוסט, ובימים שלאחריו אלפי נשים נוספות. המשלוחים כללו: נשים יהודיות מפולין ומהונגריה שהובאו ממחנות עבודה במזרח עקב התקדמותו המהירה של הצבא הרוסי. בשל מצב בריאותם הטוב יחסית של נשים אלו מרביתן נשארו במחנה רק זמן קצר, עבורן היה המחנה רק תחנת מעבר אל מחנות עבודה נוספים.
סבל האסירים בברגן-בלזן לקראת סוף המלחמה
כשנסגר מחנה בירקנאו הובלו עשרות אלפי יהודים ששרדו את הסלקציות בדרכים שונות אל עבר מחנות בתחומי הרייך. לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעלים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן בלזן.החל מינואר 1945 הידרדרו תנאי האסירים בברגן בלזן במהרה ועשרות אלפי אנשים מתו בו באיטיות. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן בלזן 18,168 אסירים.אסירים נשלחו לברגן בלזן כמעט עד לשחרורו ב-15 באפריל 1945 וכמות האסירים במחנה עלתה מחודש לחודש למרות שיעור התמותה העצום. בדצמבר 1944 היו במחנה 15,257 אסירים, ב-15 במרץ 1945 45,117 וביום השחרור נספרו בברגן בלזן כ-60,000 איש. רק אחוז קטן מהנספים בברגן בלזן נהרגו בירי. לגרמנים לא היה צורך להרוג אסירים שכן עשרות אלפים מתו מתשישות או מרעב. מגיפות התפשטו במהירות במחנה ומתחילת 1945 לא היו במחנה ברגן בלזן התקנים סניטריים כלל.בפברואר מנת המזון היומית של אסיר הייתה ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה “קפה”. בשבועות האחרונים לפני השחרור הופסקה אספקת המזון למחנה כליל.
בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, וכמובן שלא יכלו להתרחץ. בימים האחרונים לפני השחרור גם אספקת המים הדלה שהייתה במחנה הופסקה עקב ההפצצות. הגרמנים לא נקפו אצבע על מנת לחדש את אספקת המים למחנה הריכוז למרות שלמחנה הגרמני הסמוך חודשה אספקת המים.מדי יום, לפי דרישתו של קרמר, היו העצורים צריכים לעמוד שעות ארוכות בחוץ מבלי להתחשב בתנאי מזג האויר. הגרמנים השומרים הורשו לשבת בזמן זה משום שהם לא הורשו לעזוב והיה קשה להם לעמוד כל כך הרבה שעות.הצפיפות במחנה הייתה גדולה ובצריפים שהתאימו לכל היותר ל-1,500-2,000 אנשים שוכנו 15,000 אנשים. תנאי התברואה הבלתי אפשריים היוו כר פורה להתפשטות מהירה של מחלות. מחלת הטיפוס שהתפשטה במהירות בקרב האסירים הפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס, החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. אסירים מתנדבים נאלצו להלחם במחלות ובתנאים התברואתיים הבלתי אפשריים ללא קבלת שום סיוע, הודות להם נמנעה קטסטרופה גדולה יותר.בפברואר בעיית פינוי הגופות הפכה להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה מאחר ובקרמטוריום יכלו לשרוף רק 3 גופות בו זמנית. במרץ החלה ערימת גופות בתלים שבהם הונחו עצים ספוגים בנפט שהובערו, אך בסוף מרץ משרד היערות אסר על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב וגופות האסירים נותרו במקום בו מתו. לכשהיה ברור כי השחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין ה-11 ל-14 באפריל אסירים שעוד יכלו ללכת נלקחו למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. כ-2000 אסירים הועסקו בעבודה זו משש בבוקר ועד החשיכה. בתמורה קיבלו ¼ ליטר מרק מימי ללא לחם ושתייה נוספת. בהוראת קרמר ניגנה תזמורת מנגינות ריקודים בעת פינוי הגופות.
השחרור
ב-15 באפריל המחנה נמסר לידי הבריטים.הכניסה למחנה הייתה בעקבות הפסקת אש מקומית בין הפיקוד הגרמני לפיקוד האנגלי בפיקודו של טיילור בלפור (Taylor Balfour). הפסקת האש הזו הייתה אירוע חריג והיא נבעה בעיקר בשל מגפת הטיפוס שפרצה במחנה ולא איפשרה את פינוי המחנה בטח שלא במהלך קרב, על כן שני הצדדים הסכימו שלא להילחם בקרבת המחנה.בשל מגפת הטיפוס הורה הימלר שלא לפנות את ברגן בלזן אל עבר תחומי הרייך בדומה לשאר מחנות הריכוז. הפסקת האש כללה רצועה של 6-8 ק"מ מסביב למחנה בהם חלה הפסקת האש. כמו כן הוסכם כי עד לכניסת האנגלים המחנה ישמר על ידי שומרים קבוצה של חיילים הונגרים מהצבא הגרמני (שקיבלו אישור לחזור לשורות הגרמנים בתוך שישה ימים על נשקם ורכביהם). קרמר וכחמישים אנשי SS עזבו את המחנה ב-13 באפריל.ביום ראשון אחר הצהרים ה-15 באפריל 1945 ב' באייר התש"ה נכנסה קבוצה קטנה של קצינים אנגלים אל ברגן בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. ביום השחרור ובימים שלאחריו מראות מפחידים נגלו לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים.האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים גם לאחר שחרור המחנה כ-14,000 אסירים מצאו את מותם בימים שלאחר השחרור. האנגלים שנחרדו מזוועות המחנה זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים. אלו שאכלו לאחר שנות רעב ארוכות קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, רבים מהם מתו מאכילה מופרזת.ב-17 באפריל הגיע כוח גדול של בריטים אל המחנה בפניהם היו שתי משימות האחת פינוי הגופות והשנייה פינוי הניצולים. לצורך פינוי הגופות נלקחו לעבודה אנשי SS. פינוי חלקי של הניצולים החל ב-18 באפריל כאשר קבוצה של 500 חולי טיפוס ראשונים נלקחו לבית חולים צבאי. הפינוי המאסיבי של הניצולים החל ב-24 באפריל והוא נמשך עד ה-21 במאי.ב-21 במאי הועלה מחנה ברגן בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.
כשתפסו את אמא שלי כשהיינו בצד הארי. תפסו אותה ולקחו אותה למחנה עבודה ושם היא חלתה בשחפת. הגעתי לברגן בלזן בגיל שנתיים וכנראה שהייתי שם כ4 שנים בערך .לאמא שלי לא נתנו להיכנס כי היא הייתה חולת שחפת. אני זוכרת שהיה בית חולים מחוץ למחנה. ולקחו אותי לראות את אמא וראיתי אותה שוכבת במיטה ואחר כך החזירו אותי למחנה. מסתבר שהיא מתה.
אני הייתי עם האיש הזה שממנו קנינו את הסרטיפיקטים, הייתי איתו בצריף של הגברים. הוא היה מאוד מתעלל והוא שם אותי למעלה על המיטה העליונה כי הייתי קטנה, והייתי עושה פיפי ואני תמיד זוכרת שאני בוכה כל הזמן. אני לא יודעת בדיוק אם הוא הרביץ לי אבל כנראה שכן כי לפני כמה שנים עשיתי צילום רציני של ריאות, הסתבר שיש שם סימנים של צלעות שנשברו בגיל מאוד מוקדם. אני זוכרת תמונה שאני שוכבת על המיטה העליונה ואני שומעת שאנשים מדברים ואני הבנתי שהם מדברים עלי ועל זה שאמא שלי איננה, מתה. אני גם זוכרת שמישהו אחר זמזם באותו רגע. ותמיד איך שהוא יש לי איזה קישור בראש בין מוסיקה לבין בשורות רעות, לבין משהו נורא שהולך לקרות.
הנשים במחנה קנו אותי ממנו בלחם והן טפלו בי. בהתחלה הייתה מישהי אחת מסוימת בשם ברונקה איתה היה לי קשר עוד אחרי המלחמה. אבל העבירו אותה באיזה שלב למחנה ריכוז בצרפת. ואז כל מני נשים טפלו בי שם בתורות ואני לא זוכרת אף אחת מהן, אפילו לא פרצופים הן כל הזמן התחלפו כל פעם הייתה מישי אחרת שטיפלה בי וחוץ ממרונקה שידעתי עליה, כל האחרים טיפלו בי באופן אנונימי בלי שמות ובלי פרצופים אבל אני יודעת שתמיד הייתה מישהי שטיפלה בי. אני זוכרת את המחנה ובמיוחד את הגרמנים. אני זוכרת שתמיד היה איזה גרמני שהרים אותי על הידיים.
היו אקציות?
במחנה כבר לא היו צריכות להיות אקציות כי מתו שם אנשים כל הזמן כמו זבובים. בוורשה לא היה סדר של אקציות כי סתם תפסו אנשים ברחוב והרגו אותם ולכן מוורשה אין רשימות של אנשים שמתו. מוורשה גם לכן אין תעודות לידה כי הכול נהרס. עכשיו רק מתחילים לגלות דברים אבל יש עוד הרבה מאוד נסתר.
כשיצאנו מהמחנה, כיוון שבעלות הברית התקרבו, הובילו אותנו בהליכה כשידעו שהאמריקאים מתקרבים. בצעדות שנקראו צעדות המוות ואני זוכרת את הצעידה הזאת
צעדות המוות
צעדות המוות (בגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.
צעדות המוות בראשית המלחמה ובעיצומה
על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.
צעדת המוות הראשונה אורגנה על ידי האס אס בינואר 1940 בפולין הכבושה. במחנה השבויים ליפובה (lipowa) שבלובלין נמצאו שבויי הצבא הפולני שנישבו בעת הפלישה הגרמנית לפולין, ביום ראשון, 14 בינואר, הופרדו כ-800 שבויי מלחמה יהודים מיתר השבויים, ובמשך מספר ימים הוצעדו בליווי פלוגת אס אס רכובה לביאלה פודלסקה, מרחק של כ-100 ק"מ. לכל אורך הדרך נרצחו מאות מן השבויים ובסופה שרדו רק כמה
עם חיסול הגטאות במזרח אירופה (1942-1943), נערכו עשרות צעדות מוות שבהן הוצעדו היהודים מגטאות קטנים לגטאות גדולים או לנקודות איסוף בדרכם למחנות המוות. רבים מהם נרצחו על ידי החיילים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים.
תהליך קבלת ההחלטות ופינוי המחנות, מתחלק לשתי קבוצות זמן:
· ינואר-פברואר 1945 - פינוי מחנות הריכוז הגדולים במזרח (אושוויץ, שטוטהוף וגרוס-רוזן).
· אפריל-מאי 1945 - פינוי מחנות הריכוז בגרמניה ובאוסטריה
ינואר-פברואר 1945
ב-12 בינואר פתחו הכוחות הרוסים במתקפתם הסופית על גרמניה ומספר ימים לאחר מכן החל פינוים של יתר מחנות הריכוז שעוד נותרו בפולין
פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה. למעשה, העברת אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר 1945, החל מאוגוסט 1944 פונו כ-70,000 מאסירי אושוויץ ב-130 טרנספורטים ופוזרו כמעט בכל מחנות הריכוז בגרמניה. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי הצבא האדום, הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה.
. לאחר פינוי המחנות המרכזיים (אושוויץ, בירקנאו ומונוביץ), נמשך פינוים של תתי-המחנות הרבים של אושוויץ הפזורים ברחבי שלזיה עילית. בכמה מן המקרים, במקומות עבודה קטנים שבהם היו רק כמה עשרות אסירים, נמלטו אנשי הצוות הגרמנים והשאירו את האסירים לנפשם.
אני הייתי בת 5 או 5 וחצי.ואז בסופו של דבר אחרי הליכה מרובה העלו אותנו לרכבות. כדי שבמידה שהאמריקאים יתפסו את הגרמנים יהיו לגרמנים יהודים שהם יוכלו לעשות עסקאות איתם. האמריקאים ממש התקרבו ולכן עצרו גם את הרכבת והתחילו להוציא אנשים ממנה לפי סדר. כי לגרמנים יש סדר. ולהרוג אותם. ישר לקחה אותי איזה אישה והתחבאנו מתחת לרכבת. היא יצאה לרגע ממקום המחבוא ונהרגה. ואני נשארתי לבד וחיכיתי לאמריקאים. מסתבר שחיכינו שם 3 ימים. הרכבת הייתה עזובה והגרמנים ברחו. כשהגיעו האמריקאים הם אספו את היהודים שנשארו לכל מני מחנות עקורים ואותנו אספו למחנה העקורים בוכנוואלד. משם הם היו צריכים להוציא אותנו לכל מני מקומות. בבוכנוואלד היייתי כבר לבד. וכשכולם עזבו את המחנה נשארתי לבד במחנה.
צעדות המוות (בגרמנית: Todesmärsche) הוא הכינוי שניתן להובלת שיירות אסירים למרחקים גדולים תחת שמירה כבדה ובתנאים לא אנושיים, במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך צעדות המוות נרצחו רבים מהאסירים על ידי שומריהם ורבים אחרים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים.
צעדות המוות בראשית המלחמה ובעיצומה
על אף שצעדות המוות ידועות בעיקר מתקופת חיסול מחנות הריכוז לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, הרי שהתופעה הייתה שכיחה למדי במשך כל שנות המלחמה.
צעדת המוות הראשונה אורגנה על ידי האס אס בינואר 1940 בפולין הכבושה. במחנה השבויים ליפובה (lipowa) שבלובלין נמצאו שבויי הצבא הפולני שנישבו בעת הפלישה הגרמנית לפולין, ביום ראשון, 14 בינואר, הופרדו כ-800 שבויי מלחמה יהודים מיתר השבויים, ובמשך מספר ימים הוצעדו בליווי פלוגת אס אס רכובה לביאלה פודלסקה, מרחק של כ-100 ק"מ. לכל אורך הדרך נרצחו מאות מן השבויים ובסופה שרדו רק כמה
עם חיסול הגטאות במזרח אירופה (1942-1943), נערכו עשרות צעדות מוות שבהן הוצעדו היהודים מגטאות קטנים לגטאות גדולים או לנקודות איסוף בדרכם למחנות המוות. רבים מהם נרצחו על ידי החיילים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים.
תהליך קבלת ההחלטות ופינוי המחנות, מתחלק לשתי קבוצות זמן:
· ינואר-פברואר 1945 - פינוי מחנות הריכוז הגדולים במזרח (אושוויץ, שטוטהוף וגרוס-רוזן).
· אפריל-מאי 1945 - פינוי מחנות הריכוז בגרמניה ובאוסטריה
ינואר-פברואר 1945
ב-12 בינואר פתחו הכוחות הרוסים במתקפתם הסופית על גרמניה ומספר ימים לאחר מכן החל פינוים של יתר מחנות הריכוז שעוד נותרו בפולין
פינוי מחנה אושוויץ היה הראשון בשורת הפינויים של סוף המלחמה. למעשה, העברת אסירים מאושוויץ החלה כמספר חודשים לפני פינויו בינואר 1945, החל מאוגוסט 1944 פונו כ-70,000 מאסירי אושוויץ ב-130 טרנספורטים ופוזרו כמעט בכל מחנות הריכוז בגרמניה. עם התגברות הלחץ בחזית המזרחית והמשך כיבושי הצבא האדום, הועברו האסירים גם למחנה הריכוז בגרוס-רוזן שהפך לתחנת מעבר מרכזית לאלפי אסירים בטרם ימשיכו בדרכם לעומק גרמניה.
. לאחר פינוי המחנות המרכזיים (אושוויץ, בירקנאו ומונוביץ), נמשך פינוים של תתי-המחנות הרבים של אושוויץ הפזורים ברחבי שלזיה עילית. בכמה מן המקרים, במקומות עבודה קטנים שבהם היו רק כמה עשרות אסירים, נמלטו אנשי הצוות הגרמנים והשאירו את האסירים לנפשם.
אני הייתי בת 5 או 5 וחצי.ואז בסופו של דבר אחרי הליכה מרובה העלו אותנו לרכבות. כדי שבמידה שהאמריקאים יתפסו את הגרמנים יהיו לגרמנים יהודים שהם יוכלו לעשות עסקאות איתם. האמריקאים ממש התקרבו ולכן עצרו גם את הרכבת והתחילו להוציא אנשים ממנה לפי סדר. כי לגרמנים יש סדר. ולהרוג אותם. ישר לקחה אותי איזה אישה והתחבאנו מתחת לרכבת. היא יצאה לרגע ממקום המחבוא ונהרגה. ואני נשארתי לבד וחיכיתי לאמריקאים. מסתבר שחיכינו שם 3 ימים. הרכבת הייתה עזובה והגרמנים ברחו. כשהגיעו האמריקאים הם אספו את היהודים שנשארו לכל מני מחנות עקורים ואותנו אספו למחנה העקורים בוכנוואלד. משם הם היו צריכים להוציא אותנו לכל מני מקומות. בבוכנוואלד היייתי כבר לבד. וכשכולם עזבו את המחנה נשארתי לבד במחנה.
בוכנוואלד
מחנה ריכוז, מהגדולים בגרמניה, ולו כ-130 מחנות משנה ויחידות-חוץ. המחנה היה במורד הצפוני של הר אטרסברג (Ettersberg). מחנה בוכנוולד הוקם ב-16 ביולי 1937, כשהועברה לשם קבוצה של 149 אסירים, רובם פליליים ומיעוטם מדיניים. שמו היה 'מחנה הריכוז אטרסברג'. ב-28 ביולי 1937 נתן לו הימלר את שמו החדש בוכנוולד.
המחנה היה מחולק לשלושה אגפים: 'המחנה הגדול' היה מיועד לאסירים בעלי ותק כלשהו; 'המחנה הקטן' היה מחנה הסגר, ו'מחנה האוהלים' הוקם כדי לקלוט את האסירים הפולנים, שנשלחו לבוכנוולד אחרי פלישת הגרמנים לפולין. שלושת האגפים הללו, וכן מבני המינהלה, קסרקטין הס"ס והמפעלים שנבנו במקום היו המערכת של מחנה הריכוז בוכנוולד. בשנים 1937-1941 היה מפקד המחנה קרל קוך, ובשנים 1942-1945 הרמאן פיסטר.
בשנים הראשונות הועסקו אסירי בוכנוולד בעיקר בעבודת פרך במחצבות, ביערות ובבנייה. אותה עת היו שיקולי הכלכלה משניים, והעסקת האסירים בעבודות השונות נועדה בעיקר להשפילם ולהתעלל בהם באמצעות העבודה המפרכת. אחרי שפרצה מלחמת-העולם השנייה התגבש ניצול אסירי מחנה בוכנוולד לצורכי כלכלה, במיוחד מאז 1942, כשהוקמו סמוך למחנה מפעלי חימוש גדולים ובהם הועסקו רבבות אסירים.
האסירים היהודים.
באביב 1938 הגיעו המשלוחים הראשונים של יהודים למחנה בוכנוולד, ואחריהם הגיעו משלוחי היהודים מאוסטריה ואסירי 'ליל הבדולח' שנזכרו לעיל. היחס אליהם היה אכזרי במיוחד. הם הועסקו בעבודות מפרכות באתר, 14-15 שעות ביממה, בעיקר במחצבה הידועה לשמצה, והוחזקו בתנאים מחרידים. הדבר נעשה בעיקר כדי ללחוץ על האסירים ובני משפחותיהם להגר במהרה מגרמניה. בחורף 1938-1939 שוחררו כ-9,370 אסירים יהודים, אחרי שקרובי משפחה ומוסדות יהודיים ובין-לאומיים הסדירו את הגירתם. כ-600 מאסירי 'ליל הבדולח' נרצחו, נספו או התאבדו בעת שהותם הקצרה בבוכנוולד. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה שוב עלה מספר האסירים היהודים, כשהועברו למחנה יהודים מגרמניה ומהפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. בספטמבר 1939 היו בבוכנוולד כ-2,700 יהודים.
בהתאם להוראה מ-17 באוקטובר 1942 על העברת כול האסירים היהודים ממחנות הריכוז שעל אדמת גרמניה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, נשלחו שלם כול היהודים שהיו בבוכנוולד פרט ל-204 בעלי מקצוע חיוניים. מ-1944 הגיעו לבוכנוולד מאושוויץ משלוחים של יהודי הונגריה, ואחרי שהות קצרה במחנה הראשי נשלחו רובם למחנות משנה, לעבודה בתעשיית החימוש. אחרי 18 בינואר 1945, עם פינוי אושוויץ ומחנות אחרים במזרח, הגיעו לבוכנוולד אלפי אסירים יהודים. בין מפוני אושוויץ היו כמה מאות ילדים ונערים יהודים, ובשבילם הוקם ב'מחנה האוהלים' צריף מיוחד, 'בלוק הילדים 66', ובו שוכנו יותר מ-600 ילדים ונערים. רובם שרדו. מהאסירים היהודים נשללו כול אותן זכויות והקלות שהיו לאסירים הלא-יהודים. השתמשו ביהודים לניסויים רפואיים, והיהודים היו בין הראשונים שנשלחו להכחדה במבצע אותנסיה.
תנועת התנגדות.
כבר בשנים הראשונות לקיום המחנה התארגנו בין אסירי בוכנוולד תאי מחתרת. ב-1938 התארגנו חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שכמה מפעיליה המרכזיים היו עצורים בבוכנוולד. תחילה היתה מטרת קבוצות המחתרת לשתול את חבריהם בעמדות מרכזיות במחנה, לתמוך איש ברעהו ולהשפיע על הנעשה במחנה. עד סוף 1938 היה הניהול הפנימי של מחנה בוכנוולד ברובו בידי האסירים הפליליים. עם גילויי השחיתות והגזל מהאסירים היהודים אחרי 'ליל הבדולח', שבהם היו מעורבים האסירים הפליליים וכמה מאנשי הס"ס, סילקה מיפקדת המחנה את האסירים הפליליים מרוב העמדות שהחזיקו, ובהדרגה עברה ההשפעה לאסירים המדיניים. קבוצות המחתרת, בעיקר מאנשי השמאל, החדירו כמה מחבריהן לעמדות המפתח במערך הפנימי של תפקידי אסירים במחנה, דבר שסייע לפעילות הלא-חוקית בו. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה ומאסרם של המוני אסירים מדיניים בארצות הכבושות וגירושם לבוכנוולד, התארגנו עוד קבוצות מחתרת, על בסיס לאומי. ב-1943 הוקם בבוכנוולד 'הועד הבין-לאומי המחתרתי' כתנועת התנגדות כללית, וכללה גם יהודים. תנועת ההתנגדות בבוכנוולד זכתה בכמה הישגים מרשימים, בעיקר במעשה חבלה במפעלי החימוש שבהם עבדו האסירים. חברי המחתרת הבריחו למחנה נשק ותחמושת. בימים האחרונים לקיום המחנה חיבלו חברי תנועת ההתנגדות שבעמדות המפתח של המינהל הפנימי בהוראות הס"ס בקשר לפינוי המחנה, האֵטו את מהלך הפינוי, וכתוצאה מכך לא הצליחו הנאצים לפנות כליל את המחנה.
ב-11 באפריל נסוגו רוב אנשי הס"ס מבוכנוולד. כבר לפני כיבוש המקום בידי צבא ארצות-הברית השתלטו קבוצות חמושות של אסירים על שטח המחנה ולכדו כמה עשרות אנשי ס"ס שנותרו במקום.
ב-6 באפריל 1945 התחילה הוצאת האסירים היהודים מבוכנוולד, ולמחרת החלה הוצאת רבבות אסירים, בני לאומים שונים, מן המחנה הראשי וממחנות המשנה. כ-28,250 אסירים הוצאו מהמחנה הראשי, וכ-7,000-8,000 מהם נרצחו או נספו בעת הפינוי. אומדן כלל קורבנות הפינוי, מהמחנה הראשי וממחנות המשנה יחד, הוא כ-25,000. ב-11 באפריל 1945 השתחררו בתוך המחנה כ-21,000 מאסירי בוכנוולד. ביניהם היו כ-4,000 יהודים, ובכללם כ-1,000 ילדים ונערים.
לאחר הגעת בעלות הברית הפך בוכנוולד למחנה עקורים.
משפט בוכנוולד.
בשנת 1947 נשפטו 31 מאנשי סגל המחנה על פשעיהם בבית-משפט אמריקני. שניים מהנאשמים נדונו למיתה וארבעה למאסר עולם.
נשארתי עם הבובת סמרטוטי שכבר לא היו לה ידיים ורגליים שברונקה עשתה לי . יש לי תמונה בראש שאני יושבת על המזוודה הקטנה שהייתה לי לבד בבוכנוואלד ואומרת לבובת סמרטוטים שלי "אל תדאגי אני אשמור עליך".
אישה בשם הילדה הופרט ראתה שנשארתי לבד אז היא חזרה ולקחה אותי איתה. ואיתה הגעתי לארץ. הילדה הופרט אספה ילדים יהודים שנשארו אחרי המלחמה לארץ.
היא הכירה בין האמריקאים איזה רב בשם הרב ניומן שהיה יהודי והיא יחד איתו ועם הבן שלה ארגנו את קבוצת היהודים. שלושה שבועות לפני העליה לארץ הם לקחו את היהודים לארמון קיץ בפריז כדי לתת לילדים להתאושש. והילדה הופרט מספרת שהילדים כמו ילדים קפצו השתוללו ונהנו ביום. ובלילה היו בכיות ויללות. הינו בארמון קיץ בפריז עם אגם .והם לקחו אותנו בפריז למגדל אייפל ונתנו לנו לעלות עד לקומה השנייה.
עלינו לארץ באוניית מטאור בתאריך 16 לאוגוסט 1945. היינו על האוניה שבועיים בערך.
היו לך סיוטים בלילות?
כן, פעם לא הייתי ישנה בלילות. זה נמשך הרבה שנים היו לי סיוטים ולא יכולתי לצאת לשירותים בלילה.
לא יכולתי לצאת לשירותים, כי במחנה לא יכולתי לצאת החוצה לעשות פיפי. כבר ידעתי ללכת אבל היה מחנה לידנו והיו שם אסירים גברים, ותמיד הם היו צורחים וזה היה נורא מפחיד הם תמיד היו עומדים עם פיג'מות פסים ליד הגדרות, וזה נורא הפחיד אותי בתור ילדה קטנה. פחדתי לצאת בלילה, והייתי עושה פיפי במיטה. גם כשחזרתי לארץ זה היה הפחיד אותי לצאת בלילה לשירותים ולפתוח דלת של חדר שינה.
מחנה ריכוז, מהגדולים בגרמניה, ולו כ-130 מחנות משנה ויחידות-חוץ. המחנה היה במורד הצפוני של הר אטרסברג (Ettersberg). מחנה בוכנוולד הוקם ב-16 ביולי 1937, כשהועברה לשם קבוצה של 149 אסירים, רובם פליליים ומיעוטם מדיניים. שמו היה 'מחנה הריכוז אטרסברג'. ב-28 ביולי 1937 נתן לו הימלר את שמו החדש בוכנוולד.
המחנה היה מחולק לשלושה אגפים: 'המחנה הגדול' היה מיועד לאסירים בעלי ותק כלשהו; 'המחנה הקטן' היה מחנה הסגר, ו'מחנה האוהלים' הוקם כדי לקלוט את האסירים הפולנים, שנשלחו לבוכנוולד אחרי פלישת הגרמנים לפולין. שלושת האגפים הללו, וכן מבני המינהלה, קסרקטין הס"ס והמפעלים שנבנו במקום היו המערכת של מחנה הריכוז בוכנוולד. בשנים 1937-1941 היה מפקד המחנה קרל קוך, ובשנים 1942-1945 הרמאן פיסטר.
בשנים הראשונות הועסקו אסירי בוכנוולד בעיקר בעבודת פרך במחצבות, ביערות ובבנייה. אותה עת היו שיקולי הכלכלה משניים, והעסקת האסירים בעבודות השונות נועדה בעיקר להשפילם ולהתעלל בהם באמצעות העבודה המפרכת. אחרי שפרצה מלחמת-העולם השנייה התגבש ניצול אסירי מחנה בוכנוולד לצורכי כלכלה, במיוחד מאז 1942, כשהוקמו סמוך למחנה מפעלי חימוש גדולים ובהם הועסקו רבבות אסירים.
האסירים היהודים.
באביב 1938 הגיעו המשלוחים הראשונים של יהודים למחנה בוכנוולד, ואחריהם הגיעו משלוחי היהודים מאוסטריה ואסירי 'ליל הבדולח' שנזכרו לעיל. היחס אליהם היה אכזרי במיוחד. הם הועסקו בעבודות מפרכות באתר, 14-15 שעות ביממה, בעיקר במחצבה הידועה לשמצה, והוחזקו בתנאים מחרידים. הדבר נעשה בעיקר כדי ללחוץ על האסירים ובני משפחותיהם להגר במהרה מגרמניה. בחורף 1938-1939 שוחררו כ-9,370 אסירים יהודים, אחרי שקרובי משפחה ומוסדות יהודיים ובין-לאומיים הסדירו את הגירתם. כ-600 מאסירי 'ליל הבדולח' נרצחו, נספו או התאבדו בעת שהותם הקצרה בבוכנוולד. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה שוב עלה מספר האסירים היהודים, כשהועברו למחנה יהודים מגרמניה ומהפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. בספטמבר 1939 היו בבוכנוולד כ-2,700 יהודים.
בהתאם להוראה מ-17 באוקטובר 1942 על העברת כול האסירים היהודים ממחנות הריכוז שעל אדמת גרמניה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, נשלחו שלם כול היהודים שהיו בבוכנוולד פרט ל-204 בעלי מקצוע חיוניים. מ-1944 הגיעו לבוכנוולד מאושוויץ משלוחים של יהודי הונגריה, ואחרי שהות קצרה במחנה הראשי נשלחו רובם למחנות משנה, לעבודה בתעשיית החימוש. אחרי 18 בינואר 1945, עם פינוי אושוויץ ומחנות אחרים במזרח, הגיעו לבוכנוולד אלפי אסירים יהודים. בין מפוני אושוויץ היו כמה מאות ילדים ונערים יהודים, ובשבילם הוקם ב'מחנה האוהלים' צריף מיוחד, 'בלוק הילדים 66', ובו שוכנו יותר מ-600 ילדים ונערים. רובם שרדו. מהאסירים היהודים נשללו כול אותן זכויות והקלות שהיו לאסירים הלא-יהודים. השתמשו ביהודים לניסויים רפואיים, והיהודים היו בין הראשונים שנשלחו להכחדה במבצע אותנסיה.
תנועת התנגדות.
כבר בשנים הראשונות לקיום המחנה התארגנו בין אסירי בוכנוולד תאי מחתרת. ב-1938 התארגנו חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שכמה מפעיליה המרכזיים היו עצורים בבוכנוולד. תחילה היתה מטרת קבוצות המחתרת לשתול את חבריהם בעמדות מרכזיות במחנה, לתמוך איש ברעהו ולהשפיע על הנעשה במחנה. עד סוף 1938 היה הניהול הפנימי של מחנה בוכנוולד ברובו בידי האסירים הפליליים. עם גילויי השחיתות והגזל מהאסירים היהודים אחרי 'ליל הבדולח', שבהם היו מעורבים האסירים הפליליים וכמה מאנשי הס"ס, סילקה מיפקדת המחנה את האסירים הפליליים מרוב העמדות שהחזיקו, ובהדרגה עברה ההשפעה לאסירים המדיניים. קבוצות המחתרת, בעיקר מאנשי השמאל, החדירו כמה מחבריהן לעמדות המפתח במערך הפנימי של תפקידי אסירים במחנה, דבר שסייע לפעילות הלא-חוקית בו. אחרי פרוץ מלחמת-העולם השנייה ומאסרם של המוני אסירים מדיניים בארצות הכבושות וגירושם לבוכנוולד, התארגנו עוד קבוצות מחתרת, על בסיס לאומי. ב-1943 הוקם בבוכנוולד 'הועד הבין-לאומי המחתרתי' כתנועת התנגדות כללית, וכללה גם יהודים. תנועת ההתנגדות בבוכנוולד זכתה בכמה הישגים מרשימים, בעיקר במעשה חבלה במפעלי החימוש שבהם עבדו האסירים. חברי המחתרת הבריחו למחנה נשק ותחמושת. בימים האחרונים לקיום המחנה חיבלו חברי תנועת ההתנגדות שבעמדות המפתח של המינהל הפנימי בהוראות הס"ס בקשר לפינוי המחנה, האֵטו את מהלך הפינוי, וכתוצאה מכך לא הצליחו הנאצים לפנות כליל את המחנה.
ב-11 באפריל נסוגו רוב אנשי הס"ס מבוכנוולד. כבר לפני כיבוש המקום בידי צבא ארצות-הברית השתלטו קבוצות חמושות של אסירים על שטח המחנה ולכדו כמה עשרות אנשי ס"ס שנותרו במקום.
ב-6 באפריל 1945 התחילה הוצאת האסירים היהודים מבוכנוולד, ולמחרת החלה הוצאת רבבות אסירים, בני לאומים שונים, מן המחנה הראשי וממחנות המשנה. כ-28,250 אסירים הוצאו מהמחנה הראשי, וכ-7,000-8,000 מהם נרצחו או נספו בעת הפינוי. אומדן כלל קורבנות הפינוי, מהמחנה הראשי וממחנות המשנה יחד, הוא כ-25,000. ב-11 באפריל 1945 השתחררו בתוך המחנה כ-21,000 מאסירי בוכנוולד. ביניהם היו כ-4,000 יהודים, ובכללם כ-1,000 ילדים ונערים.
לאחר הגעת בעלות הברית הפך בוכנוולד למחנה עקורים.
משפט בוכנוולד.
בשנת 1947 נשפטו 31 מאנשי סגל המחנה על פשעיהם בבית-משפט אמריקני. שניים מהנאשמים נדונו למיתה וארבעה למאסר עולם.
נשארתי עם הבובת סמרטוטי שכבר לא היו לה ידיים ורגליים שברונקה עשתה לי . יש לי תמונה בראש שאני יושבת על המזוודה הקטנה שהייתה לי לבד בבוכנוואלד ואומרת לבובת סמרטוטים שלי "אל תדאגי אני אשמור עליך".
אישה בשם הילדה הופרט ראתה שנשארתי לבד אז היא חזרה ולקחה אותי איתה. ואיתה הגעתי לארץ. הילדה הופרט אספה ילדים יהודים שנשארו אחרי המלחמה לארץ.
היא הכירה בין האמריקאים איזה רב בשם הרב ניומן שהיה יהודי והיא יחד איתו ועם הבן שלה ארגנו את קבוצת היהודים. שלושה שבועות לפני העליה לארץ הם לקחו את היהודים לארמון קיץ בפריז כדי לתת לילדים להתאושש. והילדה הופרט מספרת שהילדים כמו ילדים קפצו השתוללו ונהנו ביום. ובלילה היו בכיות ויללות. הינו בארמון קיץ בפריז עם אגם .והם לקחו אותנו בפריז למגדל אייפל ונתנו לנו לעלות עד לקומה השנייה.
עלינו לארץ באוניית מטאור בתאריך 16 לאוגוסט 1945. היינו על האוניה שבועיים בערך.
היו לך סיוטים בלילות?
כן, פעם לא הייתי ישנה בלילות. זה נמשך הרבה שנים היו לי סיוטים ולא יכולתי לצאת לשירותים בלילה.
לא יכולתי לצאת לשירותים, כי במחנה לא יכולתי לצאת החוצה לעשות פיפי. כבר ידעתי ללכת אבל היה מחנה לידנו והיו שם אסירים גברים, ותמיד הם היו צורחים וזה היה נורא מפחיד הם תמיד היו עומדים עם פיג'מות פסים ליד הגדרות, וזה נורא הפחיד אותי בתור ילדה קטנה. פחדתי לצאת בלילה, והייתי עושה פיפי במיטה. גם כשחזרתי לארץ זה היה הפחיד אותי לצאת בלילה לשירותים ולפתוח דלת של חדר שינה.
מה שאני חושבת, זה שהזיכרון שלי הולך ונבנה. כי בהתחלה, כמו שאמרתי לך, זכרתי תמונות. אחר כך התחלתי לזכור דברים שהייתי יכולה לשייך למשהו אחר. המחנה הזה, עם האנשים, אני זוכרת אותם. תמיד תמיד התמונה הזאת שהם כאילו דבוקים לגדרות, ותמיד הם עם התלבושות פסים האלה והכובעים על הראש.
הזכרונות שלי מהמחנה הם זכרונות בשחור-לבן, זכרונות של קור, קור איום ונורא. כל הזכרונות כהים, אפילו לא בשחור לבן, הכל אפור ושחור, אין שם לבן. אני חושבת, כמו שאמרתי, שהצבעים הראשונים שראיתי זה היה כשהגענו לעיירה הגרמנית הזאת. זה תמיד מפליא אותי שאני לא זוכרת אף-אחד מהאנשים האלה. אני יודעת כי סיפרו לי, מי שטיפל בי. זה נראה לי כמו שיירה כזאת של נשים בלי פנים. אני גם לא זוכרת שיחות, לא זוכרת שדיברתי עם מישהו, לא זוכרת ששאלתידברים, גם אז וגם בדרך לארץ. אני לא זוכרת את עצמי, התחושה היא כאילו להיות כמו חיה קטנה כזאת שצריכה לשרוד, ואין שם כלום אנושי. אין חוקים, אין שיחות, אין מילים שאמרו לך- זה בכלל לא קיים. בכלל לא היה קיים. הדברים הראשונים ששמעתי אלה היו הדברים של הילדה הופרט שדיברה אליי. תומי, הבן שלה, שהתגרה בי כל הזמן. חוץ מזה, אני לא זוכרת בכלל שהייתי מעורבת באיזה שהיא התנהלות בין בני-אדם. לא שאני שואלת שאלות ולא שעונים לי, אני לא זוכרת בכלל דברים כאלה. אני חושבת שזה בכלל לא היה מספיק חשוב, מה שהיה חשוב זה כנראה היה לשרוד. אני זוכרת הרגשה של רעב, ואני יודעת שהגעתי לארץ הייתי מאוד מאוד נפוחה. בשנתיים הראשונות בקיבוץ הייתי ממש שמנה, אבל זה היה נפיחות כי לא אכלתי. אחר כך זה הכל ירד.
בסך הכל, אני לא זוכרת את הגטו. יש לי כל-מיני זכרונות של ילדות, אבל אני לא יודעת אם זה לפני המלחמה או בזמן המלחמה כי אני לא יודעת מתי נולדתי. אני זוכרת פרסות של סוסים, כמו במרכבה של סוסים, אני זוכרת את הקול הזה.
המראה הראשון שאני זוכרת הוא שאני תינוקת ששוכבת בתוך עגלה, לבושה פרווה לבנה, ואני עם אבא שלי בתוך גן. אין לי זכרונות של עיר בכלל, אני לא חושבת שראיתי את העיר. כל הזכרונות האלה הם של המחנה, של צריפים, של מיטות עם קומות. הכל מלוכלך כל הזמן, כל דבר מרגיש נורא נורא מלוכלך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה